נֶאֱמַר: "לֵךְ, עַמִּי, בֹּא בַחֲדָרֶיךָ, וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ, חֲבִי כִמְעַט רֶגַע, עַד יַעֲבָר זָעַם" (יְשַׁעְיָה כו, כ). מָתַי כּוֹעֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? מָתַי הוּא אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל זַעַם? בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁל הַיּוֹם, כַּאֲשֶׁר מַלְבִּינָה כַּרְבֹּלֶת הַתַּרְנְגוֹל, וְחִוָּרוֹן זֶה הוּא סִימָן לְזַעַם ה'. וְשׁוֹאֲלִים: וַהֲלֹא כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה גַּם כֵּן מַלְבִּינָה הַכַּרְבֹּלֶת, שֶׁאֵינָהּ עוֹמֶדֶת תָּמִיד בְּאַדְמוּמִיתָהּ! וּמְשִׁיבִים: כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה יֵשׁ בָּהּ, בַּכַּרְבֹּלֶת, גִּידִים אֲדֻמִּים. אוֹתָהּ שָׁעָה אֵין בָּהּ גִּידִים אֲדֻמִּים, וְהִיא מַלְבִּינָה כֻּלָּהּ, וְזֶה הוּא רֶגַע זַעְמוֹ שֶׁל ה'.
שָׁנָה הֶחָכָם מִשְּׁמוֹ שֶׁל ר' מֵאִיר: בְּשָׁעָה שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת, וְהַמְּלָכִים מַנִּיחִין כִּתְרֵיהֶן עַל רָאשֵׁיהֶן, וּמִשְׁתַּחֲוִים לַחַמָּה, מִיָּד כּוֹעֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלָכֵן זְמַן הַכַּעַס הוּא בְּשָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת רִאשׁוֹנוֹת.
מִין אֶחָד שֶׁהָיָה בִּשְׁכֵנוּתוֹ שֶׁל ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שֶׁהָיָה מְצַעֵר אוֹתוֹ. יוֹם אֶחָד לָקַח ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי תַּרְנְגוֹל, קָשַׁר אוֹתוֹ בְּרַגְלָיו, וְהוֹשִׁיבוֹ. אָמַר: כַּאֲשֶׁר תַּגִּיעַ אוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁל זַעַם, אֲקַלְּלֶנּוּ. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעָה אוֹתָהּ הַשָּׁעָה, נִמְנֵם. ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לָמַד מִכָּאן, שֶׁאֵין זוֹ דֶּרֶךְ אֶרֶץ, וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "גַּם עֲנֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב" (מִשְׁלֵי יז, כו), אֲפִלּוּ בְּעִנְיַן מִינִים לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹ לוֹמַר כָּךְ, דִּבְרֵי קְלָלָה, שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַצַּדִּיק לִהְיוֹת מַעֲנִישָׁם שֶׁל הַבְּרִיּוֹת.
בבלי סנהדרין עפ"י שטיינזלץ
התרנגול היה השעון המעורר של חז"ל. התרנגול קורא בשעה של טרם-שחר, שעה שבה שנתם של בני האדם עמוקה, וקריאת התרנגול אינה ערבה לכולם. העמלים קשה ביום, וזקוקים למנוחה גופנית, עלולים לכעוס על התרנגול, המפריע את שנתם כל כך מוקדם בבוקר. התלמוד מקשר שעה זו עם זעמו של האל. אפילו על כרבולתו של התרנגול אפשר לראות, שהאל כועס. על פי חז"ל, זאת השעה, שבה מלבינה כרבולת התרנגול כליל, והגידים האדומים, המקשטים אותה בשאר שעות היום, דוהים ונעלמים. מאין שאבו חז"ל את הידע הזה? יכול להיות, שבאפלולית השחר ניתן להבחין רק בצבע הלבן של הכרבולת...
ומדוע כועס האל דווקא שלוש השעות הראשונות של היום? ההסבר, המיוחס לר' מאיר, הוא מעניין: זה הזמן, בו מתעוררים משנתם המלכים של הגויים, מניחים את כתרם על ראשם, ומשתחווים לחמה. פולחן השמש הוא, כמובן, פגאני ובלתי מקובל על חז"לינו, וכשזה מקושר עם סמכותם הכמעט אלוהית של מלכי הגויים, מובן שאלוהים שלנו כועס! מה שלא כל כך הגיוני היא האמירה, שהמלכים מתעוררים כל כך מוקדם בבוקר...
ומכאן לאשליה שמפתח האדם, של ניצול שעת כושר זו, שעה שבה אלוהים נוח לכעוס, לשם הפעלה מאגית של קללות, בהנחה שאלה תתממשנה בזכות זעם האל. חז"ל כתבו קללה מיוחדת, הקרויה בלשון סגי-נהור 'ברכת המינים', קללה, הנאמרת כלפי פורצי הגדר השמרנית של יהדות חז"ל, לדוגמה – הנוצרים הראשונים. ר' יהושע בן לוי מתפתה לקלל את המין המעצבן, הגר בשכנותו, בשעה זו של טרם-שחר. הוא מכוון את השעון המעורר שלו, התרנגול, קושר אותו ברגליו, שלא ייעלם, וממתין לעלות השחר ולקריאת השכוי. דווקא משמגיע הזמן, נרדם ר' יהושע, והוא מחמיץ את שעת הכושר. ר' יהושע רואה בכך רמז ביקורתי לרצון שלו לקלל את השכן, ומסקנתו היא, שאפילו לצדיק כמותו אין זו דרך ארץ לקלל – אפילו אם מדובר במינים!
עולמם של חז"ל כלל גם שימוש במאגיה, ובכלל זה גם ברכות וקללות. המדרש שלפנינו רומז, אולי, לרעיון, שניצול השעה, שבה אלוהים נוח לכעוס, לשם הפעלה אפקטיבית של קללה – ניצול זה הוא, למעשה, הסתכלות על האל כעל כלי שרת של מטרותינו האישיות, וזה מה שאינו נאה בעיני ר' יהושע.