מי הם המינים, המוזכרים במקומות שונים בכתבי חז"ל?
וּמִינִים אֵצֶל חֲכָמִים הֵם הַכּוֹפְרִים מִיִּשְׂרָאֵל... וּפִקְפְּקוּ בַּתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם מִתּוֹךְ סִכְלוּתָם, וּמַכְחִישִׁים אֶת הַנְּבוּאָה בְּמַה שֶׁאֵין לָהֶם בּוֹ יְדִיעָה, וְעוֹזְבִים אֶת הַמִּצְווֹת מִתּוֹךְ זִלְזוּל, וְהַכַּת הַזּוֹ הִיא כַּת שֶׁל יֵשׁוּעַ הַנּוֹצְרִי (משנה חולין).
אֲבָל מוֹסְרֵי יִשְׂרָאֵל וְהַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִין - מִצְוָה לְאַבְּדָן בַּיָּד וּלְהוֹרִידָן עַד בְּאֵר שַׁחַת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצֵרִין לְיִשְׂרָאֵל וּמְסִירִין אֶת הָעָם מֵאַחֲרֵי ה', כְּיֵשׁוּעַ הַנּוֹצְרִי וְתַלְמִידָיו, וְצָדוֹק וּבַיְתּוֹס וְתַלְמִידֵיהֶם (רמב"ם משנה תורה עבודה זרה)
שְׁלֹשָׁה הֵם הַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה: הָאוֹמֵר שֶׁאֵין הַתּוֹרָה מֵעִם ה'...; וְכֵן הַכּוֹפֵר בְּפֵרוּשָׁהּ... וְהִכְחִישׁ מַגִּידֶיהָ, כְּגוֹן צָדוֹק וּבַיְתּוֹס; וְהָאוֹמֵר שֶׁהַבּוֹרֵא הֶחֱלִיף מִצְוָה זוֹ בְּמִצְוָה אַחֶרֶת וּכְבָר בָּטְלָה תּוֹרָה זוֹ, אע"פ שֶׁהִיא הָיְתָה מֵעִם ה', כְּגוֹן הַנּוֹצְרִים וְהַגֵּרִים... (רמב"ם הלכות תשובה)
הזיהוי של המינים עם הנוצרים הראשונים אינו מוחלט. בשלהי תקופת בית שני ואחרי חורבן הבית היו ביהדות זרמים דתיים שונים, שאתגרו את המיינסטרים הפרושי, והוא נאבק בהם. כאלה היו הנוצרים, הצדוקים והבייתוסים, שהיו יהודים יוצאי דופן מבחינת הפרושים, בניגוד לפגאנים, שנקראו עובדי עבודה זרה או עובדי כוכבים ומזלות, שליהדות היה יחס שונה אליהם.
וּמַעֲשֶׂה בְּבֶן דָּמָא, בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל ר' יִשְׁמָעֵאל, שֶׁהִכִּישׁוֹ נָחָשׁ, וּבָא יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר סַכְנִיָּא לרפאותו, וְלֹא הִנִּיחוֹ ר' יִשְׁמָעֵאל, וְאָמַר לוֹ: ר' יִשְׁמָעֵאל, אֲחִי, הַנַּח לוֹ, וְאֵרָפֵא מִמֶּנּוּ, וַאֲנִי אָבִיא מִקְרָא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁהוּא מֻתָּר; וְלֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר אֶת הַדָּבָר, עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ וּמֵת. קָרָא עָלָיו ר' יִשְׁמָעֵאל: אַשְׁרֵיךְ, בֶּן דָּמָא, שֶׁגּוּפְךָ טָהוֹר, וְיָצְתָה נִשְׁמָתְךָ בְּטָהֳרָה, וְלֹא עָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי חֲבֵרֶיךָ, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים (קֹהֶלֶת י, ח): "וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ". שׁאֲנִי מִינוּת דְּמָשְׁכָא דְּאָתֵי לְמִמְשַׁךְ בָּתְרַיְהוּ (שׁוֹנָה מִינוּת שֶׁהִיא מוֹשֶׁכֶת, וְיֵשׁ בָּהּ חֲשָׁשׁ שֶׁיָּבוֹא לְהִמָּשֵׁךְ אַחֲרֵיהֶם). אָמַר מַר (הֶחָכָם – עַל דִּבְרֵי ר' יִשְׁמָעֵאל): לֹא עָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי חֲבֵרֶיךָ, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים "וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ"? אִיהוּ נָמֵי חַוְיָא טַרְקֵהּ (וַהֲרֵי הוּא גַּם כֵּן נָחָשׁ נְשָׁכוֹ, וּמִמֵּילָא הָיָה מֵת!) (וּמְשִׁיבִים: ) חַוְיָא דְּרַבָּנָן דְּלֵית לֵהּ אָסוּתָא כְּלָל יוֹמַאי ה"ל (נָחָשׁ שֶׁל קִלְלַת חֲכָמִים] שׁוֹנֶה, דְּלֵית לֵהּ אָסוּתָא כְּלָל [שֶׁאֵין לוֹ רְפוּאָה כְּלָל), לְמֵימַר (וְיִקְרָא יח, ה) "וְחַי בָּהֶם וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם".
בבלי עבודה זרה
יעקב, איש כפר סכניא (כפר בגליל, אולי סחנין?) ידוע בכתבי חז"ל כאחד מההולכים אחרי תורת ישוע. הוא מציע את עזרתו כמרפא לבן אחותו של ר' ישמעאל, שנחש הכישו. ר' ישמעאל לא מתיר לאחיינו, בן דמא, לקבל את הטיפול, וזה מבקש מדודו להניח לו, ולאחר שיירפא – יביא מקרא מן התורה, המוכיח כי מותר לקבל טיפול גם מאחד מהמינים (כך נקראו הנוצרים הראשונים בלשון חז"ל). הגיוני להניח כי ניתן לבסס על התורה את הדבר, שכן מדובר בפיקוח נפש. ר' ישמעאל, הגאה בסמכותו התורנית ובהנהגתו בעת הזאת, מסרב, ובן דמא נפטר. במקום להכות על חטא, משבח ר' ישמעאל היהיר את המת, באומרו שנשמתו יצאה בטהרה, כי לו היה אחד המינים מציל את גופו, היתה נשמתו מיטמאת לעד. שואל אותו אחד החכמים: לא שגית? את העונש הוא קיבל מלמפרע, עוד לפני החטא! חכמים אחרים משיבים: אין דומה נשיכת הנחש שיקבל פורץ הגדר בעולם הבא לנשיכת הנחש של העולם הזה, זו שגרמה למותו. כלומר – עדיין עדיף מותו ה'טהור' מחייו שניצלו בזכות העבירה החמורה של הסתייעות בנוצרי...
לאלה מביניכם המצקצקים בלשונכם ואומרים כי איוולת היא להימנע מהצלת חיים על ידי אחד מתלמידי ישוע, חשבו על אלה החיים בינינו, ואשר מטיפים להימנעות מקבלת טיפול על ידי רופא ערבי!
הַגִּלְיוֹנִים וְסִפְרֵי מִינִין, אֵין מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה, אֶלָּא נִשְׂרָפִין בִּמְקוֹמָן הֵן וְהַזְכָּרוֹתֵיהֶן (שֵׁם ה' הַמֻּזְכָּר בָּהֶם). ר' יוֹסֵה הַגְּלִילִי אוֹמֵר: בְּחוֹל קוֹדֵר אֶת הַזְכָּרוֹתֵיהֶן וְגוֹנְזָן, וְשׂוֹרֵף אֶת הַשְּׁאָר.
אָמַר ר' טַרְפוֹן: אֲקַפַּח אֶת בָּנַי, שֶׁאִם יָבוֹאוּ לְיָדִי, שֶׁאֶשְׂרְפֵם וְאֶת הַהַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהֶן. שֶׁאֲפִילּוּ הָרוֹדֵף רוֹדֵף אַחֲרַי, נִכְנַסְתִּי לְבֵית עֲבוֹדָה זָרָה, וְלֹא נִכְנַסְתִּי לְבָתֵּיהֶן. שֶׁעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה אֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְכוֹפְרִין אוֹתוֹ, וְהַלָּלוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ וְכוֹפְרִין בּוֹ, וַעֲלֵיהֶן אָמַר הַכָּתוּב "וְאַחַר הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה שַׂמְתְּ זִכְרוֹנְךָ" וְגוֹ'.
אָמַר ר' יִשְׁמָעֵאל: מָה אִם לְהָטִיל שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, אָמַר הַמָּקוֹם, סֵפֶר שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדֻשָּׁה יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם, סִפְרֵי מִינִין, שֶׁמַּטִּילִין אֵיבָה בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּמָּחוּ הֵן וְהַזְכָּרוֹתֵיהֶן. וַעֲלֵיהֶן אָמַר הַכָּתוּב "הֲלֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא" וְגוֹ' "תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים" וְגוֹ.
כְּשֵׁם שֶׁאֵין מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה, כָּךְ אֵין מַצִּילִין אוֹתָן לֹא מִן הַמַּפֹּלֶת וְלֹא מִן הַמַּיִם וְלֹא מִכֹּל דָּבָר הַמְּאַבֵּד אוֹתָן.
תוספתא מסכת שבת
'הַגִּלְיוֹנִים וְסִפְרֵי מִינִין' –המינים הם, כאמור, הנוצרים הראשונים, שהמאבקים המרים נגד דעותיהם גרמו, בסופו של דבר, להוצאתם מהיהדות. הגליונים קרויים לפעמים 'עוון גליונים' הם האוונגליונים, כלומר הבשורות של ישוע הנוצרי. לכאורה - ספרי קודש הם. הם מכילים פסוקים לא מעטים מהתנ"ך, ושם אלהים נזכר בהם פעמים רבות. חז"ל מתמודדים עם הסוגיה מה לעשות, אם דלקה פורצת בבית שיש בו כתבים אלה. האם יש להצילם מהדליקה, או שמא להפך – יש לתת להם לבעור ולהתכלות. ר' יוסה היה מעדיף להפריד את הדפים, בהם מוזכר שם ה', ולקבור אותם באדמה, כמו בגניזה, ולתת לכל השאר להישרף. נראה שרעיון זה הוא תיאורטי בלבד, ביחוד כאשר מדובר בשעת חירום.
ר' טרפון, המצטרף למחייבי שריפת הגליונים, מביא סוגיה נוספת. אם ירדפו אחריו (מי?), היה נכנס להסתתר בבתי עובדי כוכבים, אבל לא בבתי מינים, שכן עובדי עבודה זרה (עכו"ם) אינם מכירים באל כלל, ועל כן אין גישתם גישה של כפירה, בעוד שהמינים 'הללו' מכירים את האל, וכופרים בתורתו, מה שחמור הרבה יותר בעיניו. בזוכרי את רצפות הפסיפס של בתי הכנסת הארץ-ישראליים מתקופת התלמוד המאוחרת, שבחלק מהם מופיעה במרכז הרצפה דמותו של אל השמש הליוס, אני מבין את אמירתו של ר' טרפון.
מוסיף ר' ישמעאל הערה המתייחסת לדילמה של שריפת שם ה' המצוי בכתבי המינים, או, במקרה של שיטפון, מחייתו של השם במים. הוא מביא כתנא דמסייע את פרשת סוטה, שבה כותב הכוהן את הקללות המקראיות, הכוללות את שם האלוהים, על קלף, מוחה את הכתוב במים, ומשקה את הסוטה במים אלה. מעשי הכוהן, הגורמים לשם ה' שיימחה במים, נועדו למטרה של הטקס – להביא לזיכויה של האישה (במקרה שלא חטאה), ובעקבות זה – לשלום בית. השמדת הגליונות במים מוצדקת היא, למרות שבכך גם נמחה שם ה' מהקלף.
וְלַמַּלְשִׁינִים אַל תְּהִי תִקְוָה, וְכָל הַמִּינִים כְּרֶגַע יֹאבֵדוּ, וְכָל אוֹיְבֵי עַמְּךָ מְהֵרָה יִכַּרֵתוּ, וְהַזֵּדִים מְהֵרָה תְעַקֵּר וּתְשַׁבֵּר וּתְמַגֵּר וּתְכַלֵּם וְתַשְׁפִּילֵם וְתַכְנִיעֵם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', שׁוֹבֵר אוֹיְבִים וּמַכְנִיעַ זֵדִים. (ברכת המינים, נוסח ספרד)
זו ברכת המינים באחד מהנוסחים המקובלים. היא הברכה (למעשה היא קללה) השתים-עשרה בתפילת שמונה עשרה. היא נוספה לתפילה זו מאוחר יותר, ועל כן המכלול השלם הוא בן תשע עשרה ברכות. את הזיהוי של המינים עם הנוצרים הראשונים אנו עושים באמצעות מספר מקורות, ויש אפילו נוסחים של ברכת המינים, המחליפים את המילה 'מינים' עם 'נוצרים', כמו נוסח שנמצא בגניזה הקהירית:
לִמְשֻׁמָּדִים אַל תְּהִי תִּקְוָה וּמַלְכוּת זָדוֹן מְהֵרָה תְּעַקֵּר בְּיָמֵינוּ, וְהַנּוֹצְרִים וְהַמִּינִים כְּרֶגַע יֹאבְדוּ.
בִּימֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל רָבּוּ הַמִּינִים בְּיִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ מְצֵרִין לְיִשְׂרָאֵל וּמְסִיתִין אוֹתָן לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי ה'. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה שֶׁזּוֹ גְּדוֹלָה מִכֹּל צָרְכֵי בְּנֵי אָדָם, עָמַד הוּא וּבֵית דִּינוֹ, וְהִתְקִין בְּרָכָה אֶחָת שֶׁתִּהְיֶה בָּהּ שְׁאִילָה מִלִּפְנֵי ה' לְאַבֵּד הַמִּינִים, וְקָבַע אוֹתָהּ בַּתְּפִלָּה, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה עֲרוּכָה בְּפִי הַכֹּל. נִמְצְאוּ הַבְּרָכוֹת שֶׁבַּתְּפִלָּה, תְּשַׁע עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת (רמב"ם משנה תורה)
שִׁמְעוֹן הַפָּקוֹלִי הִסְדִּיר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל עַל הַסֵּדֶר בְּיַבְנֶה. אָמַר לָהֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ לְתַקֵּן בִּרְכַּת הַמִּינִים? עָמַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן וְתִקְּנָהּ. (בבלי ברכות)
ונסיים ברוח מבודחת מעט בדברים שכתב קלסוס, פילוסוף פגאני מהמאה השניה לספ' על המחלוקת הקשה בין היהודים לנוצרים:
יָכוֹל אָדָם לְהַשְׁווֹת אֶת שֵׁבֶט הַיְּהוּדִים וְהַנּוֹצְרִים לַחֲבוּרָה שֶׁל עֲטַלֵּפִים, אוֹ לִנְמָלִים הַמְּגִיחוֹת מִקִּנָּן, אוֹ לִצְפַרְדְּעִים הַנּוֹעָדוֹת יַחְדָּו סְבִיב בִּצָּתָן, אוֹ לְתוֹלָעִים הַנֶּאֱסָפוֹת בְּפִנָּתָן הַמְּרֻפֶּשֶׁת וְנֶחְלָקוֹת אֵלֶּה עִם אֵלֶּה בִּשְׁאֵלָה אֵלּוּ מֵהֶן הִרְבּוּ לַחֲטוֹא וְהָרֵיהֶן אוֹמְרוֹת: הָאֵל גִּלָּה לָנוּ וּבִשֵּׂר הַכֹּל מֵרֹאשׁ, וְאַף נָטַשׁ אֶת הַקּוֹסְמוֹס כֻּלּוֹ וְאֶת חוּג הַשָּׁמַיִם, זָנַח אֶרֶץ רַבָּה, והריהו מִתְעַסֵּק בָּנוּ בִּלְבַד, וְרַק לָנוּ מְשַׁגֵּר הוּא שְׁלִיחִים, וְאֵינוֹ חָדֵל מִלִּשְׁלֹחַ וּמִשְׁתַּדֵּל שנהא עִמּוֹ לְעוֹלָם... הָאֵל הָרִאשׁוֹן הוּא וַאֲנַחְנוּ שֶׁנּוֹצַרְנוּ בְּיָדוֹ וְדוֹמִים לוֹ בַּכֹּל, וְהַכֹּל שָׁת לָנוּ, אֲדָמָה מַיִם אֲוִיר וְכוֹכָבִים; וְהַכֹּל קַיָּם לְמַעֲנֵנוּ וְנִקְבַּע כְּדֵי לְשַׁמְּשֵׁנוּ... כֹּל הַדִּבּוּרִים הַלָּלוּ הָיוּ נִסְבָּלִים יוֹתֵר [אִלּוּ] יָצְאוּ מִפִּיהֶם שֶׁל תּוֹלָעִים וּצְפַרְדְּעִים, מֵאֲשֶׁר מִפִּי הַיְּהוּדִים וְהַנּוֹצְרִים הַנֶּחְלָקִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ.