"הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, וְהָיָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי וגו' " (בראשית כד, יג יד)
אַרְבָּעָה הֵן שֶׁתָּבְעוּ (כאן במשמעות נָדְרוּ) שֶׁלֹא כְהֹגֶן. לִשְׁלשָׁה נִתַּן כְּהֹגֶן, לְאֶחָד נִתַּן שֶׁלֹא כְהֹגֶן. וְאֵלּוּ הֵן: אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם, כָּלֵב, שָׁאוּל, יִפְתָּח.
אֱלִיעֶזֶר אָמַר: "וְהָיָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ וגו' " - הָא אִלּוּ יָצְאָה אָמָה אַחַת וְהִשְׁקַתּוּ, הָיָה מַשִֹּׂיאָהּ לְבֶן אֲדוֹנוֹ? אֶתְמְהָא. וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּהֹגֶן, (בראשית כד, טו): "וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וגו' ".
וְכָלֵב אָמַר (שופטים א, יב): "אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה". אִלּוּ לְכָדוֹ עֶבֶד אֶחָד, הָיָה נוֹתֵן לוֹ בִּתּוֹ, וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּהֹגֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים א, יג): "וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב וַיִּתֵּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה".
שָׁאוּל אָמַר (שמואל א יז, כה): "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ, יַעְשְׁרֶנוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ לְאִשָּׁה". הָא אִלּוּ יָצָא כּוּשִׁי אֶחָד אוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶחָד אוֹ עֶבֶד, וְהִכָּהוּ, הָיָה נוֹתֵן לוֹ בִּתּוֹ. וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּהֹגֶן, דִּכְתִיב (שמואל א יז, יב): "וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי".
יִפְתָּח (שופטים יא, לא): "וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא... וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה לַה' ". הָא אִלּוּ יָצָא חֲמוֹר אוֹ כֶלֶב אֶחָד אוֹ חָתוּל אַחַת, הָיָה מַעֲלֵהוּ עוֹלָה. וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא כְהֹגֶן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שופטים יא, לד): "וַיָּבֹא יִפְתָּח וגו' וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ".
רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הֶקְדֵּשׁ דָּמִים הָיָה חַיָּב, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֲפִלּוּ הֶקְדֵּשׁ דָּמִים לֹא הָיָה חַיָּב... וְלֹא הָיָה שָׁם פִּינְחָס שֶׁיַּתִּיר לוֹ אֶת נִדְרוֹ, אֶלָּא פִּינְחָס אָמַר: הוּא צָרִיךְ לִי, וַאֲנִי אֵלֵךְ אֶצְלוֹ? וְיִפְתָּח אָמַר: אֲנִי רֹאשׁ קְצִינֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי הוֹלֵךְ לִי אֵצֶל פִּינְחָס? בֵּין דֵּין לְדֵין אָבְדָה הַנַּעֲרָה הַהִיא, וּשְׁנֵיהֶם נֶעֶנְשׁוּ בְּדָמֶיהָ שֶׁל נַעֲרָה. יִפְתָּח מֵת בִּנְשִׁילַת אֵבָרִים. בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ בּוֹ הָיָה אֵבָר נִשּׁוֹל הֵימֶנוּ, וְהָיוּ קוֹבְרִין אוֹתוֹ שָׁם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שופטים יב, ז): "וַיָּמָת יִפְתָּח וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד". בְּעִיר גִּלְעָד לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא בְּעָרֵי גִלְעָד. פִּינְחָס נִטְלָה מִמֶּנּוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים א ט, כ): "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר נָגִיד הָיָה עֲלֵיהֶם". הוּא נָגִיד עֲלֵיהֶם אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא נָגִיד הָיָה, (דברי הימים א ט, כ): לְפָנִים ה' עִמּוֹ.
(בראשית רבה)
לחז"ל יש דעה נחרצת נגד נדירת נדרים. יש בנדר מעין שבועה בשם אלוהים, שהנודר מתחיב לקיים. אם יפר את הנדר, יחטא לאלוהים. על כן יש להיזהר בנדרים. חז"ל מביאים ארבע דוגמאות לנדרים שנדרו אנשים מקראיים, נדרים שהיה טוב לו לא נאמרו. כשאתה נודר נדר, אתה מתחיב למשהו, שעלול להסתבך בגלל שהמציאות לא תהיה דומה למה שציפית שתהיה.
שלושה גיבורים מקראיים 'יצאו בשלום' מהנדרים שלהם בזכות ש'זִמֵּן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּהֹגֶן'. לו היה מזמן אלוהים לאליעזר עבד אברהם אמה, כלומר נערה 'לא מבית טוב', היה אליעזר מסתבך בהצהרתו להביא נערה זו ליצחק כאישה. לו היה אלוהים מזמן עבד, שילכוד את קרית-ספר במקום את עתניאל בן קנז, קרוב משפחה כשר, היה על כלב בן יפונה להשיא את עכסה בתו לאותו עבד שזכה בפרס הגדול. לו היה לוחם כושי או עובד כוכבים מכה את גלית, היה שאול מסתבך בהתחיבות שלו להשיא לו את בתו, אך אלוהים זימן לו את דוד, זה שנמשח עוד קודם לכן על ידי שמואל הנביא כמועמד לרשת את שאול.
אז מה קרה, שיפתח לא זכה בהקלה הזאת, שאלוהים זימן לו את בתו כמי שעליו להקריב קרבן תודה על נצחונו במלחמה בעמונים? את 'וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא כְהֹגֶן' של חז"ל ניתן להבין כביקורת על אלוהים. יפתח חטא באותו חטא של יוהרה כמו שלושת קודמיו, אך אלוהים לא עשה לו הנחות. מדוע?
כאן מנסים חז"ל להסביר: היתה לו, ליפתח, האפשרות ללכת אל הכוהן הגדול, אל פנחס, ולבקשו שיתיר את נדרו, אך גאוותו מנעה ממנו להרכין ראשו בפני הכוהן. גם לפנחס היתה דלקת בקרום האגו, והוא התבצר בטענה שיפתח זקוק לו, ולא הוא זקוק ליפתח. ובין שני גברים נפוחים אבדה הנערה ההיא... חז"ל מחזיקים בדעה שאלוהים רצה בהתרת הנדר, ועל כן העניש את שני הגברים קשות. את אותם העונשים הם מוצאים בדרש על פסוקים שונים בתנ"ך, ואנו נוותר על הניסיון להבין את חוכמת המדרשים האלה.
כלל א', אומרים חכמים, היזהר מנדירת נדרים, שאינך יודע במה תסתבך.
כלל ב', אומרים הם, הסתבכת בנדירת נדר – פעל בנמיכות רוח, ובקש עזרה.