"לְדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ" (תְּהִלִּים ל"ד). אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הקב"ה: כָּל מָה שֶׁעָשִׂיתָ – יָפֶה, וְהַחָכְמָה יָפָה מִן הַכֹּל. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תְּהִלִּים קד כד): "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ". כָּל מָה שֶׁעָשִׂיתָ -יָפֶה עָשִׂיתָ. אֲבָל הַשְּׁטוּת שֶׁבָּרָאתָ, מַה הֲנָאָה יֵשׁ לְפָנֶיךָ? כְּשֶׁאָדָם מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק, וּמְקָרֵעַ אֶת בְּגָדָיו, וְהַתִּינוֹקוֹת רָצִין אַחֲרָיו, וְהָעָם מְשַׂחֲקִין מִמֶּנּוּ, זֶה נָאֶה לְפָנֶיךָ? אָמַר לוֹ הקב"ה: דָּוִד, עַל הַשְּׁטוּת אַתָּה קוֹרֵא תִּגָּר? חַיֶּיךָ שֶׁתִּצְטָרֵךְ לָהּ! וְכֵן שְׁלֹמֹה אָמַר (מִשְׁלֵי יג יג): "בַּז לַדָּבָר, יֵחָבֵל לוֹ". מַהוּ 'יֵחָבֵל לו'? יִתְמַשְׁכֵּן לוֹ. כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שְׁמוֹת כב כה): "אִם חֲבֹל תַּחֲבֹל". דָּבָר אַחֵר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דָּוִד, עַל הַשְּׁטוּת אַתָּה קוֹרֵא תִּגָּר? חַיֶּיךָ שֶׁתִּצְטַעֵר וְתִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ, עַד שֶׁאֶתְּנֶנָּה לְךָ. לֹא עָשָׂה מְעַט, עַד שֶׁהָלַךְ דָּוִד אֵצֶל אָכִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שְׁמוּאֵל-א כא יא): "וַיָּקָם דָּוִד, וְיִבְרַח מִפְּנֵי שָׁאוּל". אָמַר לוֹ הקב"ה: דָּוִד, אֵצֶל אָכִישׁ אַתָּה הוֹלֵךְ? אֶתְמוֹל הָרַגְתָּ (אֶת) גָּלְיָת, וְאָחִיו שֶׁל גָּלְיָת שׁוֹמֵר רֹאשׁוֹ שֶׁל אָכִישׁ הוּא, וַעֲדַיִן לֹא נִסְתַּפֵּג דָּמוֹ, וְאַתָּה הוֹלֵךְ אֶצְלוֹ, וְחַרְבּוֹ בְּיָדְךָ! כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתוֹ, אָמְרוּ: הֲרֵי אַגִּיסוֹ בָּא בְּרַגְלָיו. אָמְרוּ לוֹ (לַאֲחִי גָּלְיָת): הֲרֵי דָּוִד שֶׁהָרַג אָחִיךָ! בָּאוּ אֵצֶל אָכִישׁ, וְאָמְרוּ לוֹ: נַהֲרֹג לְמִי שֶׁהָרַג אֶת אָחִינוּ. אָמַר לָהֶם אָכִישׁ: וְלֹא בַּמִּלְחָמָה הֲרָגוֹ? וְאִלּוּ אֲחִיכֶם הָרַג אוֹתוֹ, לֹא בַּמִּלְחָמָה הֲרָגוֹ. וְעַכְשָׁו שֶׁהָרַג זֶה אֲחִיכֶם, לֹא כָּךְ הִתְנָה עִמּוֹ (שְׁמוּאֵל א יז ט): "אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי, וְהִכַּנִי"? אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, עֲמֹד מִכִּסְאֲךָ, וְתֵן הַמַּלְכוּת לְדָוִד! וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שְׁמוּאֵל א כט ג): הֲלֹא זֶה דָּוִד, עֶבֶד שָׁאוּל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַאֲנַחְנוּ נִהְיֶה עֲבָדִים! הִטּוּהוּ בַּדְּבָרִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא דָּוִד, וְהִתְחִיל אוֹמֵר (תְּהִלִּים נו ד): "יוֹם אִירָא, אֲנִי אֵלֶיךָ אֶבְטַח". הִתְחִיל דָּוִד מְבַקֵּשׁ וּמִתְפַּלֵּל, וְאוֹמֵר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲנֵנִי בַּשָּׁעָה הַזּוֹ! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ: מֵאוֹתָהּ הַשְּׁטוּת שֶׁבָּרָאתָ, שֶׁקָּרָאתִי עָלֶיךָ תִּגָּר. אָמַר לוֹ: וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ (מִשְׁלֵי יג יג): "בַּז לַדָּבָר, יֵחָבֵל לוֹ". הוֹאִיל וְכֵן הוּא, אֲנִי נוֹתְנָהּ לְךָ.
מדרש תהלים
'שטות' במקורה אינה Nonsense, אלא תכונתו של השוטה, האדם חסר הדעת, המשוגע. כיום מקובל השימוש במילה 'שיטיון' לתיאור פגעי הנפש המוחלשת של הקשישים.
הכותרת המוזרה של מזמור ל"ד - "לְדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ" – מבקשת הסבר. את ההסבר ואת צרוף המילים המיוחד הזה – "בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ" מוצאים חז"ל בביוגרפיה של דוד, הבורח מפני שאול המלך אל ארץ פלשת, תחום שלטונו של אכיש מלך גת. ראוי להזכיר כיצד נחלץ דוד מסכנת המפגש עם האויב הפלשתי:
וַיָּקָם דָּוִד, וַיִּבְרַח בַּיּוֹם הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל; וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת. וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ אֵלָיו, הֲלוֹא זֶה דָוִד, מֶלֶךְ הָאָרֶץ, הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר: הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו. וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ; וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת. וַיְשַׁנּוּ אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם, וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם, וַיְתָו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר, וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ. וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל עֲבָדָיו: הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ, לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי? חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי, כִּי הֲבֵאתֶם אֶת זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי? הֲזֶה יָבוֹא אֶל בֵּיתִי? (שמואל א' כ"א)
התנ"ך אינו משלים את הסיפור. פסוק אחד אחרי זה ממשיך דוד ובורח אל מערת עדולם. מכאן ניתן להבין, כי אכיש לא פגע בו, בדוד – אולי משום שֶׁחֲשָׁבוֹ למשוגע, שאינו מסוכן.
מספר פרקים אחרי כן חוזר דוד אל אכיש, ומצרף לצבא הפלשתי את כנופייתו כשכיר. לו רק היו הפלשתים מרשים לו, היה עולה עמם אל הגלבוע, להילחם בשאול, אך הם סרבו להצעתו זו.
כותרת הפתיחה של מזמור ל"ד - "לְדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ" – מצביעה ישירות אל ספר שמואל א', ואותו שינוי הטעם, כומר ההתחזות, נאמרת כמעט מילה במילה שם: "וַיְשַׁנּוּ אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם". ייאמר ביושר - הכותרת מתהלים מזכירה את אבימלך ולא את אכיש, אבל חז"ל מעוניינים להרחיב דווקא את הסיפור של דוד, המציג עצמו כמשוגע בפני מלך גת.
לדוד היתה סיבה טובה לפחד מהפלישתים. היה זה אחרי שהרג את גלית, הגיבור הפלשתי באירוע שהוביל לתבוסה פלישתית מכאיבה. על פי המדרש, אחיו של גלית היה אחד משומרי הראש של המלך אכיש, ובשומעו על בואו של דוד, הוא פנה אל המלך בבקשה שיתיר לו להרוג את דוד כנקמה על מות גלית. תשובתו של אכיש מעניינת. הוא אומר כי גלית נהרג במלחמה הוגנת, בקרב ביניים, שחוקיו ברורים, ואין כל בסיס לנקמת דם על הריגתו. אכיש מסרב לנקום בדוד על הריגת גלית, אך עבדיו מטים את לבו בטיעון, שדוד הוא עבדו של שאול, ואם לא יפגע בו אכיש, הרי זה ייחשב כאילו הוא, אכיש, הוא עבדו של שאול השנוא עליו. רק אז פונה דוד לבצע את תכנית ב', ועושה עצמו משוגע. כך מסבירים חז"ל את הצלתו של דוד, שלרגע נדמה היה כי נפל מהפח (שאול) אל הפחת (אכיש).
מה המסר של האגדה זאת? על פי המדרש, דוד הביע את תמיהתו על כך שאלוהים ברא גם שטויות, בניגוד לאמירה "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ". הוא מציין את השטות בדמותו של אדם משוגע, שכל התנהגותו מעוררת צחוק ולעג, והוא אינו מועיל לאיש. 'חכה, חכה', אומר לו אלוהים, 'עוד תתחנן לקבל ממני את השטות הזאת'. וכך, כאשר נקלע דוד הבורח לצרה בארץ פלשת, התפלל לעזרתו של האל, וזה נתן לו את השטות הזאת, את היכולת להתחפש לאיש משוגע, שאמנם אינו מועיל, אך נחשב גם ללא מסוכן, מה שהציל אותו, את דוד מהאויב הפלשתי. המסר הוא, אם כן: אל תבוז לקטנות, או בלשון ספר משלי: "בַּז לַדָּבָר, יֵחָבֵל לוֹ".
אגב, מדרש אחר, מאלפא ביתא דבן סירא, מספר על דוד, שלמד על בשרו, שגם בעל חיים קטן ולכאורה בלתי נחוץ כמו העכביש יכול להציל את חייו. הלקח מאד דומה לזה שלמד דוד במדרש שלפנינו: אל תבוז ליצורים קטנים. את כולם ברא האל בחכמה, וכולם מועילים.