אָמַר רַבִּי יִצְחָק: לִמְדָתְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁכְּשֶׁיְהֵא אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה יְהֵא עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּלֵב שָׂמֵחַ, שֶׁאִלּוּ הָיָה רְאוּבֵן יוֹדֵעַ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְתִּיב עָלָיו (בראשית לז, כא): "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם", הָיָה טוֹעֲנוֹ וּמוֹלִיכוֹ אֵצֶל אָבִיו, וְאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ בֹּעַז, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְתִּיב עָלָיו: "וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי", עֲגָלִים פְּטוּמִים הָיָה מַאֲכִילָהּ. רַבִּי כֹּהֵן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמְרוּ: לְשֶׁעָבַר הָיָה אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה, וְהַנָּבִיא כּוֹתְבָהּ, וְעַכְשָׁיו אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה - מִי כּוֹתְבָהּ? אֵלִיָהוּ וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹתֵם עַל יְדֵיהֶם, כְּהַהוּא דִכְתִיב (מלאכי ג, טז): "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וַיַּקְשֵׁב ה', וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו".
ויקרא רבה
הרעיון – אילו היה אדם עושה מצוה, ויודע, שמעשיו נכתבים ומתועדים, היה מהדר במצווה מעבר למה שעשה. שני הסיפורים המובאים מהתנ"ך אמורים לתמוך ברעיון זה.
הסיפור הראשון הוא חלק ממעשה מכירת יוסף בפרק ל"ד בבראשית:
וַיֵּ֤לֶךְ יוֹסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו, וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן׃ יח וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵֽרָחֹ֑ק, וּבְטֶ֨רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם, וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַֽהֲמִיתֽוֹ׃ יט וַיֹּֽאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו: הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַֽחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא׃ כ וְעַתָּ֣ה, לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ, וְנַשְׁלִכֵ֨הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת, וְאָמַ֕רְנוּ: חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ, וְנִרְאֶ֕ה מַה־יִּֽהְי֖וּ חֲלֹֽמֹתָֽיו׃ כא וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן, וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם, וַיֹּ֕אמֶר: לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ׃ כב וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם רְאוּבֵן֮: אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם֒! הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר, וְיָ֖ד אַל תִּשְׁלְחוּ ב֑וֹ! לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם, לַֽהֲשִׁיב֖וֹ אֶל אָבִֽיו׃ כג וַיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁר בָּ֥א יוֹסֵ֖ף אֶל אֶחָ֑יו, וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת יוֹסֵף֙ אֶת כֻּתָּנְתּ֔וֹ, אֶת כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו׃ כד וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ, וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה, וְהַבּ֣וֹר רֵ֔יק, אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם׃ כה וַיֵּֽשְׁבוּ֮ לֶֽאֱכָל לֶחֶם֒, וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙, וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹֽרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד, וּגְמַלֵּיהֶ֣ם נֹֽשְׂאִ֗ים נְכֹאת֙ וּצְרִ֣י וָלֹ֔ט, הֽוֹלְכִ֖ים לְהוֹרִ֥יד מִצְרָֽיְמָה׃ כו וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל אֶחָ֑יו: מַה בֶּ֗צַע, כִּ֤י נַֽהֲרֹג֙ אֶת אָחִ֔ינוּ, וְכִסִּ֖ינוּ אֶת דָּמֽוֹ? כז לְכ֞וּ, וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים, וְיָדֵ֨נוּ֙ אַל תְּהִי ב֔וֹ, כִּֽי אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא! וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו׃ כח וַיַּֽעַבְרוּ֩ אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים סֹֽחֲרִ֗ים, וַֽיִּמְשְׁכוּ֙, וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת יוֹסֵף֙ מִן הַבּ֔וֹר, וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת יוֹסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף, וַיָּבִ֥יאוּ אֶת יוֹסֵ֖ף מִצְרָֽיְמָה׃ כט וַיָּ֤שָׁב רְאוּבֵן֙ אֶל הַבּ֔וֹר, וְהִנֵּ֥ה אֵין יוֹסֵ֖ף בַּבּ֑וֹר, וַיִּקְרַ֖ע אֶת בְּגָדָֽיו׃ ל וַיָּ֥שָׁב אֶל אֶחָ֖יו, וַיֹּאמַ֑ר: הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ, וַֽאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי בָֽא?! לא וַיִּקְח֖וּ אֶת כְּתֹ֣נֶת יוֹסֵ֑ף, וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים, וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם׃ לב וַֽיְשַׁלְּח֞וּ אֶת כְּתֹ֣נֶת הַפַּסִּ֗ים, וַיָּבִ֨יאוּ֙ אֶל אֲבִיהֶ֔ם, וַיֹּֽאמְר֖וּ: זֹ֣את מָצָ֑אנוּ. הַכֶּר נָ֗א - הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא, אִם לֹֽא? לג וַיַּכִּירָ֤הּ, וַיֹּ֨אמֶר֙: כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י! חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ! טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יוֹסֵֽף!
נניח לויכוח בין הפרשנים מי מכר את יוסף (אלה טוענים כי יוסף נמכר לישמעאלים, ואלה מכרוהו למדיינים, שהביאוהו למצרים, ואלה טוענים כי מתחת לאפם של עשרת האחים, שתכננו למוכרו לישמעאלים, נמשך יוסף מן הבור על ידי המדיינים, שהביאוהו למצרים), וננסה להבין מה חלקו של ראובן בסיפור, מעשה שזיכהו במצווה. על פי ויקרא רבה, ראובן שכנע את האחים לא להרוג את יוסף, אלא להסתפק בהשלכתו לבור. בכך הציל ראובן את חיי יוסף. מאוחר יותר שב ראובן אל הבור לראות מה שלום יוסף, ואולי להצילו משם, וגילה כי מישהו אחר כבר הוציא את יוסף, וכי הנער איננו. חלק זה של הסיפור תומך בגרסה, הטוענת כי אחי יוסף התכוונו להוציאו מהבור ולמוכרו לישמעאלים, אך זה חולץ משם כבר על ידי המדיינים. בין לבין שב ראובן אל הבור, כשהוא מתכנן, אולי, להציל את יוסף.
מה טוען המדרש? לו היה ראובן יודע, כי מעשהו נכתב לפני האלוהים, היה, כבכור האחים, מחלץ את יוסף מידי שאר האחים, לא מתיר את השלכתו לבור, ומובילו חזרה הביתה, אל יעקב אביו.
הסיפור השני שייך למגילת רות, פרק ב':
א וּֽלְנָעֳמִ֞י מוֹדָ֣ע לְאִישָׁ֗הּ, אִ֚ישׁ גִּבּ֣וֹר חַ֔יִל מִמִּשְׁפַּ֖חַת אֱלִימֶ֑לֶךְ, וּשְׁמ֖וֹ בֹּֽעַז׃ ב וַתֹּאמֶר֩ ר֨וּת הַמּֽוֹאֲבִיָּ֜ה אֶֽל נָעֳמִ֗י: אֵֽלְכָה נָּ֤א הַשָּׂדֶה֙, וַֽאֲלַקֳּטָ֣ה בַֽשִּׁבֳּלִ֔ים אַחַ֕ר אֲשֶׁ֥ר אֶמְצָא חֵ֖ן בְּעֵינָ֑יו. וַתֹּ֥אמֶר לָ֖הּ: לְכִ֥י, בִתִּֽי׃ ג וַתֵּ֤לֶךְ, וַתָּבוֹא֙, וַתְּלַקֵּ֣ט בַּשָּׂדֶ֔ה אַֽחֲרֵ֖י הַקֹּֽצְרִ֑ים. וַיִּ֣קֶר מִקְרֶ֔הָ חֶלְקַ֤ת הַשָּׂדֶה֙ לְבֹ֔עַז, אֲשֶׁ֖ר מִמִּשְׁפַּ֥חַת אֱלִימֶֽלֶךְ׃ ד וְהִנֵּה בֹ֗עַז בָּ֚א מִבֵּ֣ית לֶ֔חֶם, וַיֹּ֥אמֶר לַקּֽוֹצְרִ֖ים: יְהוָ֣ה עִמָּכֶ֑ם! וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ: יְבָֽרֶכְךָ֥ יְהוָֽה! ה וַיֹּ֤אמֶר בֹּ֨עַז֙ לְנַֽעֲר֔וֹ, הַנִּצָּ֖ב עַל הַקּֽוֹצְרִ֑ים: לְמִ֖י הַנַּֽעֲרָ֥ה הַזֹּֽאת? ו וַיַּ֗עַן הַנַּ֛עַר, הַנִּצָּ֥ב עַל הַקּֽוֹצְרִ֖ים, וַיֹּאמַ֑ר: נַֽעֲרָ֤ה מֽוֹאֲבִיָּה֙ הִ֔יא, הַשָּׁ֥בָה עִֽם נָעֳמִ֖י מִשְּׂדֵ֥י מוֹאָֽב׃ ז וַתֹּ֗אמֶר: אֲלַקֳּטָה נָּא֙, וְאָֽסַפְתִּ֣י בָֽעֳמָרִ֔ים אַֽחֲרֵ֖י הַקּֽוֹצְרִ֑ים, וַתָּב֣וֹא, וַֽתַּעֲמ֗וֹד מֵאָ֤ז הַבֹּ֨קֶר֙ וְעַד עַ֔תָּה. זֶ֛ה שִׁבְתָּ֥הּ הַבַּ֖יִת מְעָֽט׃ ח וַיֹּאמֶר֩ בֹּ֨עַז אֶל ר֜וּת: הֲל֧וֹא שָׁמַ֣עַתְּ, בִּתִּ֗י, אַל תֵּֽלְכִי֙ לִלְקֹט֙ בְּשָׂדֶ֣ה אַחֵ֔ר, וְגַ֛ם לֹ֥א תַֽעֲבוּרִ֖י מִזֶּ֑ה, וְכֹ֥ה תִדְבָּקִ֖ין עִם נַֽעֲרֹתָֽי! ט עֵינַ֜יִךְ בַּשָּׂדֶ֤ה, אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן֙, וְהָלַ֣כְתְּ אַֽחֲרֵיהֶ֔ן. הֲל֥וֹא צִוִּ֛יתִי אֶת הַנְּעָרִ֖ים לְבִלְתִּ֣י נָגְעֵ֑ךְ, וְצָמִ֗ת, וְהָֽלַכְתְּ֙ אֶל הַכֵּלִ֔ים, וְשָׁתִ֕ית מֵֽאֲשֶׁ֥ר יִשְׁאֲב֖וּן הַנְּעָרִֽים׃ י וַתִּפֹּל֙ עַל פָּנֶ֔יהָ, וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָ֑רְצָה, וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו: מַדּוּעַ֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֨יךָ֙ לְהַכִּירֵ֔נִי, וְאָֽנֹכִ֖י נָכְרִיָּֽה? יא וַיַּ֤עַן בֹּ֨עַז֙, וַיֹּ֣אמֶר לָ֔הּ, הֻגֵּ֨ד הֻגַּ֜ד לִ֗י כֹּ֤ל אֲשֶׁר עָשִׂית֙ אֶת חֲמוֹתֵ֔ךְ אַֽחֲרֵ֖י מ֣וֹת אִישֵׁ֑ךְ, וַתַּֽעַזְבִ֞י אָבִ֣יךְ וְאִמֵּ֗ךְ וְאֶ֨רֶץ֙ מֽוֹלַדְתֵּ֔ךְ, וַתֵּ֣לְכִ֔י אֶל עַ֕ם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא יָדַ֖עַתְּ תְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃ יב יְשַׁלֵּ֥ם יְהוָ֖ה פָּֽעֳלֵ֑ךְ, וּתְהִ֨י מַשְׂכֻּרְתֵּ֜ךְ שְׁלֵמָ֗ה מֵעִ֤ם יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל, אֲשֶׁר בָּ֖את לַֽחֲס֥וֹת תַּֽחַת כְּנָפָֽיו׃ יג וַ֠תֹּאמֶר: אֶמְצָא חֵ֨ן בְּעֵינֶ֤יךָ, אֲדֹנִי֙, כִּ֣י נִֽחַמְתָּ֔נִי, וְכִ֥י דִבַּ֖רְתָּ עַל לֵ֣ב שִׁפְחָתֶ֑ךָ, וְאָֽנֹכִי֙ לֹ֣א אֶֽהְיֶ֔ה כְּאַחַ֖ת שִׁפְחֹתֶֽיךָ׃ יד וַיֹּאמֶר֩ לָ֨ה בֹ֜עַז לְעֵ֣ת הָאֹ֗כֶל: גֹּ֤שִֽׁי הֲלֹם֙, וְאָכַ֣לְתְּ מִן הַלֶּ֔חֶם, וְטָבַ֥לְתְּ פִּתֵּ֖ךְ בַּחֹ֑מֶץ, וַתֵּ֨שֶׁב֙ מִצַּ֣ד הַקֹּֽצְרִ֔ים, וַיִּצְבָּט לָ֣הּ קָלִ֔י, וַתֹּ֥אכַל, וַתִּשְׂבַּ֖ע, וַתֹּתַֽר׃ טו וַתָּ֖קָם לְלַקֵּ֑ט, וַיְצַו֩ בֹּ֨עַז אֶת נְעָרָ֜יו לֵאמֹ֗ר: גַּ֣ם בֵּ֧ין הָֽעֳמָרִ֛ים תְּלַקֵּ֖ט, וְלֹ֥א תַכְלִימֽוּהָ׃ טז וְגַ֛ם שֹׁל תָּשֹׁ֥לּוּ לָ֖הּ מִן הַצְּבָתִ֑ים, וַֽעֲזַבְתֶּ֥ם, וְלִקְּטָ֖ה, וְלֹ֥א תִגְעֲרוּ בָֽהּ!
בועז מעניק יחס מיוחד לרות. אולי מצאה חן בעיניו, ואולי, כמו שאמר לרות, סיפור לכתה אחר חמותה ממואב ליהודה כבר נתפרסם (רמז לכך ניתן על ידי הנער אשר על הקוצרים), ונגע ללבו. מעשהו של בועז מבטא דאגה לכך, שרות תוכל ליהנות מזכות הלקיטה ללא הפרעה, שתוכל ללקט גם בין העומרים, ושלא תוטרד על ידי הקוצרים. בנוסף לכך הוא מזמינה לאכול ולשתות עם הקוצרים, מה ששאר עניי העיר לא היו זכאים לו. ובכל זאת, לא היה במעשהו יותר מיחס מועדף כלשהו כלפי רות. המדרש אומר, כי לו ידע בועז, שמעשיו נכתבים לפני האלוהים, היה מעתיר עליה מאכלים משובחים בהרבה...
וכאן אנו שבים לרעיון המרכזי של המדרש: כל מעשיך נכתבים לפני האלוהים, או בלשון המדרש: 'הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְתִּיב' את כל מעשיך. לו היית מודע לכך בכל רגע של ערות, היית מהדר במצוות שאתה מקיים. אך באותה עת תובע מאתנו המדרש 'שֶׁכְּשֶׁיְהֵא אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה, יְהֵא עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּלֵב שָׂמֵחַ'. למה הכוונה? אפשר לפרש דברים אלה כך: יכול אדם לעשות חשבון על כל מצווה שהוא מקיים, ומתוך ידיעה שכל מעשיו נכתבים, להדר במצווה, אך 'יותר עדיף' שיעשה את המצווה מתוך שמחת העשייה, ולא מתוך ציפייה לגמול. וזוהי, לדעת חז"ל 'דֶּרֶךְ אֶרֶץ'.
בסופו של המדרש אומרים חז"ל, כי פעם, בתקופה המקראית, היה אדם עושה מצווה, וזו היתה נכתבת בתורה או בספרי הנביאים, וכך זכתה לתיעוד מקודש. והיום מה? אל תדאגו, אומרים חז"ל – גם כיום ישנם לבלרים, העסוקים בתיעוד מעשיכם. אלה הם אליהו הנביא ומלך המשיח. הם כותבים, ואלוהים מאשר בחתימתו הנוטריונית.