יוֹם אֶחָד פָּגַשׁ אֶת ר' אֶלְעָזָר בר' שִׁמְעוֹן כּוֹבֵס אֶחָד, שֶׁקָּרָא לְעֶבְרוֹ: "חֹמֶץ בֶּן יַיִן!" אָמַר ר"א: מֵאַחַר שֶׁהוּא כָּל כָּךְ חָצוּף, מַשְׁמַע שֶׁהוּא רָשָׁע. אָמַר לָהֶם: תִּפְסוּהוּ. תָּפְסוּ אוֹתוֹ. לְאַחַר שֶׁנָּחָה דַּעְתּוֹ, הָלַךְ וְחִפֵּשׁ אַחֲרֵי הַכּוֹבֵס כְּדֵי לִפְדּוֹתוֹ וּלְהַצִּילוֹ, אַךְ אֵחַר אֶת הַמּוֹעֵד; הָרוֹמָאִים כְּבָר תָּלוּ אוֹתוֹ. עָמַד ר"א מִתַּחַת לַתָּלוּי וּבָכָה. אָמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לר"א: רַבִּי, אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ, שֶׁהוּא וּבְנוֹ בָּעֲלוּ נַעֲרָה מְאֹרָסָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
ר' אֶלְעָזָר בר' שִׁמְעוֹן, שֶׁגָּרַם לְאוֹתוֹ כּוֹבֵס מְחֻצָּף לָמוּת, בָּדַק בְּעַצְמוֹ וְנוֹכַח שֶׁצַּדִּיק הוּא. וַאֲפִילּוּ כָּךְ, לְאַחַר נִסָּיוֹן זֶה, לֹא סָמַךְ ר' אֶלְעָזָר בר' שִׁמְעוֹן עַל דַּעְתּוֹ, וְקִבֵּל עַל עַצְמוֹ יִסּוּרִים, לְכַפֵּר עַל עֲווֹנוֹ. בָּעֶרֶב הָיוּ מְקַפְּלִים לוֹ שִׁשִּׁים מַצָּעוֹת שֶׁל לֶבֶד, וּבַבֹּקֶר הָיוּ מוֹצִיאִים מִתַּחְתָּיו, לַמְרוֹת הַלֶּבֶד, שִׁשִּׁים כֵּלִים שֶׁל דָּם וּמֻגְלָה.
בְּכֹל בֹּקֶר עָשְׂתָה לוֹ אִשְׁתּוֹ שִׁשִּׁים מִינֵי לִפְתַּן, וְאָכַל אוֹתָם וְהִבְרִיא. וְלֹא הִנִּיחָה לוֹ אִשְׁתּוֹ לָלֶכֶת לְבֵית הַמִּדְרָשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִדְחָקוּהוּ חֲכָמִים, מִשּׁוּם שֶׁחָשְׁשָׁה לִבְרִיאוּתוֹ. וְהוּא הָיָה מַמְשִׁיךְ לִנְהֹג בְּאוֹתוֹ אֹפֶן. בְּעֶרֶב אָמַר לְיִסּוּרָיו: אַחַי וְרֵעָי, בּוֹאוּ! בַּבֹּקֶר אָמַר לָהֶם: לְכוּ, מִפְּנֵי בִּטּוּל תּוֹרָה. יוֹם אֶחָד שָׁמְעָה אִשְׁתּוֹ מָה הוּא אוֹמֵר, וְאָמְרָה לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁמֵּבִיא אוֹתָם עָלֶיךָ! כִּלִּיתָ מָמוֹן שֶׁל בֵּית אַבָּא בְּמַחֲלָתְךָ זוֹ, שֶׁאַתָּה הוּא הַגּוֹרֵם לָהּ! מָרְדָה בּוֹ, וְחָזְרָה לְבֵית אָבִיהָ, וְהוּא נִשְׁאַר בְּלֹא מִי שֶׁיְּטַפֵּל בּוֹ, וּבְלֹא כֶּסֶף.
עָלוּ וּבָאוּ שִׁשִּׁים סַפָּנִים, וּבָאוּ אוֹתָם סַפָּנִים, וֶהֱבִיאוּ לוֹ שִׁשִּׁים עֲבָדִים, כְּשֶׁהֵם מַחֲזִיקִים בְּיָדָם שִׁשִּׁים אַרְנָקִים, וְעָשׂוּ לוֹ שִׁשִּׁים מִינֵי לִפְתָּן, וְאָכַל אוֹתָם, שֶׁהָיוּ אוֹתָם סַפָּנִים בְּסַכָּנַת טְבִיעָה, וְנָדְרוּ, שֶׁאִם יִנָּצְלוּ בִּזְכוּתוֹ, יָבִיאוּ לוֹ מַתָּנוֹת אֵלֶּה. נִמְצָא שֶׁגַּם אַחֲרֵי שֶׁהָלְכָה אִשְׁתּוֹ, הָיָה מִי שֶׁיְּטַפֵּל בּוֹ בִּרְוָחָה.
לְאַחַר מוֹתוֹ שֶׁל ר' אֶלְעָזָר שָׁלַח רַבִּי לְדַבֵּר בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁל ר' אֶלְעָזָר בר' שִׁמְעוֹן, שֶׁתִּנָּשֵׂא לוֹ. שָׁלְחָה לוֹ תְּשׁוּבָה: כְּלִי שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ קֹדֶשׁ, הוּא ר' אֶלְעָזָר, יִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ חוֹל כָּמוֹךָ?! שָׁם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: בְּמָקוֹם שֶׁבַּעַל הַבַּיִת הָיָה תּוֹלֶה אֶת חַרְבּוֹ, הָרוֹעֶה הַבָּזוּי תּוֹלֶה אֶת סַלּוֹ?! כְּלוֹמַר, וְכִי רָאוּי אַתָּה לִהְיוֹת בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל בַּעֲלִי? שָׁלַח לָהּ: אִם אָמְנָם בְּתוֹרָה גָּדוֹל הָיָה מִמֶּנִּי, אֲבָל בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים הַאִם גָּדוֹל הָיָה מִמֶּנִּי? שָׁלְחָה לוֹ: אִם אָמְנָם בְּתוֹרָה הָיָה גָּדוֹל מִמְּךָ, אֵין אֲנִי יוֹדַעַת, וְאוּלָם בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים יוֹדַעַת אֲנִי, שֶׁהֲרֵי קִבֵּל עַל עַצְמוֹ יִסּוּרִים.
בבא מציעא עפ"י שטיינזלץ
לפני שניגש לעניין, הלא היא האישה המיוחדת, ניזכר מי היה ר' אלעזר בר' שמעון. ר' שמעון אביו, הלא הוא ר' שמעון בר יוחאי, אשר נרדף על ידי הרומאים בשל דבריו כנגד המלכות, והסתתר ביחד עם בנו תריסר שנים במערה בגליל. הם עסקו בתורה באותה מערה, כשהם ניזונים אך ורק מפרי החרוב שצמח בפתח המערה וממי המעיין הסמוך. ביציאתם שרף מבטם הביקורתי כל מה שראו סביבם, עד שמִשָּׁמַיִם החזירו אותם לשנה נוספת של בידוד... עוד היה ידוע ר' אלעזר בגודלו הגופני החריג, וכי אחרי ש'חזר לחיים', היה ממונה מטעם הרומאים על הסדר הציבורי, ואף תיפקד כ'מוייסער', מה שלא חיבב אותו על יהודי דורו.
ר' אלעזר היה ביקורתי מאד גם כלפי עצמו, ואחרי שהסגיר לרומאים כובס אחד שקרא לו 'חומץ בן יין', רמז להבדל הגדול בינו לבין בר יוחאי הנערץ, התחרט, ואחרי שגילה שהכובס כבר הוצא להורג ע"י הרומאים, קיבל על עצמו ייסורים, כדי לכפר על עוונו.
וכאן מצטרפת האישה לסיפור, והיא מתחילה בסדרת פינוק בעזרת קומפוט ענקי, שמבריא אותו מיסוריו הגופניים. אך האיש אינו מרפה, ובכל ערב הוא קורא לייסורים שישובו לבקרו עד הבוקר, שאז הוא מעדיף ללמוד תורה בלעדיהם. בקיצור, האיש סבור, שבכוחו לנהל את חייו בדיוק על פי התכנית האישית שלו. אשתו שומעת אותו מזמין את הייסורים, ונוזפת בו קשות. לטענתה, מחלתו והתרופות שהמחלה תובעת, כולל הררי הפרי ללפתן, חיסלו את הרכוש המשפחתי. היא מורדת בו, ושבה לבית אביה. קיבלה גט, או לא קיבלה – אין לדעת.
אם היו אלה הייסורים המתוזמנים בקפידה, או סיבה אחרת – מכל מקום, ר' אלעזר הולך לעולמו, והאישה העצמאית, שיש לה גם פה גדול, נותרת אלמנה. האם היתה יפה? האם היתה עשירה? גם את זאת אין אנו יודעים, אך רבי, הלא הוא ר' יהודה הנשיא, עשיר בזכות עצמו, שולח אליה הזמנה לנישואין. האישה הגאה מוותרת על הטובה הזאת, ודוחה את הצעת הנישואין המכובדת, בטענה המוזרה, שרבי לא מגיע לקרסוליו של בעלה המנוח ר' אלעזר. היא מדברת אל רבי בסגנון מבייש, ואומרת, שהוא חוֹל, בעוד שר' אלעזר היה קודש. מה קרה? הגברת שכחה את הצביעות של בעלה, אותה הוקיעה בחריפות? היא אף מצטטת פתגם ארץ ישראלי, המשווה את משאלתו של רבי להיכנס למיטתה למשאלתו של רועה בזוי, המבקש לתלות את סלו הפשוט על אותו מתלה, עליו תלה בעל הבית את חרבו... כשרבי מנסה לרצות את האישה, ואומר לה, שר' אלעזר היה גדול ממנו בתורה, אך לא במעשים טובים – עונה לו האישה: לגבי לימוד התורה, אין אני יכולה להעיד, אבל במעשים טובים הוא עלה עליך לבטח! וכך נשכחו גם מעשיו הרעים שעשה ר' אלעזר בשרות הרומאים...
יש לה גאווה גדולה, לאישה, שאפילו את שמה אין אנו יודעים, ואין היא מתפתה אפילו לנישואין עם האדם המכובד ביותר בדורה, לר' יהודה הנשיא, חותם המשנה. אח, איפה, איפה הן הבחורות ההן?!
נקנח בתוספתן הקטן, על שישים הספנים שהגיעו בדיוק בזמן שר' אלעזר ננטש לאנחות על ידי אשתו, והם הביאו שישים עבדים ושישים ארנקים, שלבטח הספיקו לקניית המון פירות טובים לקומפוט! האם לכל ספן היו שישים עבדים, ולכל עבד שישים ארנקים? אין לדעת למה התכוון המשורר, אך אני נזכר בשיר הילדים האנגלי הוותיק, משירי 'אמא אווזה':
כשהלכתי בדרכי לסנט איבס,
פגשתי גבר עם שבע נשים.
לכל אישה 7 שקים,
בכל שק 7 חתולים,
ולכל חתול 7 חתלתולים.
חתלתולים, חתולים, שקים ונשים -
כמה הלכו לסנט איבס?