רַ' חִיָּא בַּר אָשֵׁי, כָּל פַּעַם שֶׁהָיָה נוֹפֵל עַל פָּנָיו הָיָה רָגִיל לוֹמַר: "הַמָּקוֹם יַצִּילֵנִי מִיֵּצֶר הָרַע". פַּעַם אַחַת שָׁמְעָה אִשְׁתּוֹ, וְאָמְרָה: "הֲרֵי כַּמָּה שָׁנִים שֶׁהוּא פָּרוּשׁ מִמֶּנִּי – וְלָמָּה הוּא אוֹמֵר כָּךְ?"
פַּעַם אַחַת יָשַׁב וְלָמַד בְּגִנָּתוֹ. נִתְקַשְּׁטָה אִשְׁתּוֹ, עָבְרָה וְיָשְׁבָה לְפָנָיו. אָמַר לָהּ: מִי אַתְּ? אָמְרָה לוֹ: חֲרוּתָא אֲנִי וְהַיּוֹם חָזַרְתִּי לְכָאן מִן הַדֶּרֶךְ. תְּבָעָהּ. אָמְרָה לוֹ: הָבֵא לִי רִמּוֹן זֶה מֵרֹאשׁ הֶעָנָף. קָפַץ וְהֵבִיא לָהּ.
כְּשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מַסֶּקֶת הַתַּנּוּר. עָלָה וְיָשַׁב בְּתוֹכוֹ. אָמְרָה לוֹ: זוֹ מָה הִיא? אָמַר לָהּ: כָּךְ וְכָךְ הָיָה מַעֲשֶׂה. אָמְרָה לוֹ: אֲנִי הָיִיתִי. לֹא הִשְׁגִּיחַ בָּהּ עַד שֶׁנָּתְנָה לוֹ סִימָן. אָמַר לָהּ: אַף עַל פִּי כֵן אֲנִי לְאִסּוּר נִתְכַּוַּנְתִּי.
כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הָיָה מִתְעַנֶּה, עַד שֶׁמֵּת בְּאוֹתָהּ מִיתָה.
(תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף פא, עמוד ב.)
רַ' חִיָּא בַּר אָשֵׁי היה מאמוראי בבל, תלמידו של רָב. הסיפור העסיסי שלפנינו אינו עושה עמו חסד, והוא דוגמה נוספת לביקורת שמטיח התלמוד באותם תלמידי חכמים, שבלהט הסיגוף שלהם הם מקפחים אפילו את נשותיהם מאותן זכויות, המוזכרות בתורה: "שְׁאֵרָהּ, כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" (שמות פרק כ"א, פסוק י'). אמנם בתורה מתייחס הפסוק לשפחה עבריה, שאדוניה השיאה לבנו, אבל חז"ל הרחיבו, וקבעו ש'שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ' הן זכויות כל אישה נשואה, שעל הבעל לכבד. מוכר המדרש על רב רְחוּמִי, שהתמסר כל-כך ללימוד בישיבה, שהיה חוזר רק פעם בשנה לקיים את מצוות 'עונתה', היא מצוות קיום יחסי המין עם האישה. שנה אחת פִדֵּחַ רב רחומי, ולא ביקר בביתו. מן השמים ענשו אותו. האיש נפל מגג ביתו בישיבה, ושבק חיים לכל חי.
מה יש לנו כאן, במדרש על רַ' חִיָּא בַּר אָשֵׁי? רב הפרוש מאשתו זה כמה שנים, למרות ששניהם חיים, ככל הנראה, ביחד, ולא עוד, אלא שהאיש היהיר הזה מתפלל בשעת הנפילה על הפנים (אותו חלק בתפילה, המוקדש לתפילות ספונטניות אישיות): "הַמָּקוֹם יַצִּילֵנִי מִיֵּצֶר הָרַע". מתפלל – ואשתו שומעת! והיא תמהה: "הֲרֵי כַּמָּה שָׁנִים שֶׁהוּא פָּרוּשׁ מִמֶּנִּי – וְלָמָּה הוּא אוֹמֵר כָּךְ?". זו אינה תמיהה אינטלקטואלית. היא אינה תמהה על חוסר ההיגיון שבדבריו. בדבריה יש כעס, מרירות וביקורת על בעלה, שלא רק שפרש ממנה מזמן, אלא גם מייחס את יצר המין ל'יצר הרע'.
לו היתה האישה בעלת לשון חריפה, יתכן והמדרש היה מסתיים בדברים חריפים ובוטים שהשמיעה לבעלה החצוף, אך היא היתה חכמה יותר מזה, והשתמשה בחכמה נשית מן הסוג היצירתי.
איך זה, שר' חיא לא זיהה את אשתו, שהתקשטה ועברה על פניו כדי לפתותו למעשה האהבה? האם שכח את מראה פניה ותווי גופה מתוך שהוא מתעלם ממנה לחלוטין מזה כמה שנים? יש לנו רהיטים כאלה בבית, שאם ישאלו אותנו מה מראם, יסתבר לנו, שהם הפכו לכל כך מובנים מאליהם, שאיננו 'רואים' אותם יותר.
האם חשבה האישה (כמו במדרשי חז"ל רבים – שֵׁם אין לה לאישה) שר' חיא באמת לא יזהה אותה, או שמא חשבה לפתותו כאשתו החוקית, מה שמותר לה, כמובן, לעשות? אני נוטה להניח שמה שהיא יזמה בתחילה היה, פשוט, להזמינו לבילוי, ששניהם כבר לא טעמו שָׁנִים.
אבל מסתבר לה, לאישה, שהמצב חמור הרבה יותר. ר' חיא שואל את אשתו 'מי את'?, והאישה מזהה כאן הזדמנות ללמד את הבעל לקח, מה שאולי לא תכננה מראש.
" חֲרוּתָא אֲנִי וְהַיּוֹם חָזַרְתִּי לְכָאן מִן הַדֶּרֶךְ" – אומרת האישה. היא מציגה עצמה כאישה זרה, ושמה שייך, כנראה, למחלקת שמות היצאניות, הנוהגות חֵרוּת עם גופן ועם הגברים, להם הן מציעות אותו. 'הַיּוֹם חָזַרְתִּי לְכָאן מִן הַדֶּרֶךְ' נועד לשפר את התחפושת, ולומר לו, במלים אחרות: אינך מכיר אותי, כי אני באה ממקום אחר.
ואותו צדיק, שבאוזני אשתו היה נוהג להתפלל "הַמָּקוֹם יַצִּילֵנִי מִיֵּצֶר הָרַע", והיה צריך להוכיח את פרישותו, נכנע ליצר הרע, כאשר הוא מופיע על דלת ביתו ומציע את עצמו בקלות.
הרימון שמבקשת האישה מבעלה יהיה הסימן שתיתן לו בהמשך העלילה.
באתנחתא קצרה נזכיר את סיפור יהודה ותמר מספר בראשית. גם היא התחפשה לזונה, ולקחה מיהודה חפצים אישיים שלו, שיוכיחו מאוחר יותר שהוא הוא ששכב עמה. אין ספק שסיפור זה שימש השראה למעצבי המעשיה שלנו.
ר' חיא נכנס הביתה, כשהוא נבוך ומוכה אשמה על החטא הנורא שביצע, ובבית ממתינה לו כבר האישה, שהורידה מעליה את התחפושת, והיא מסיקה את התנור. זה עוד רגע בעלילה, שיכול היה להתפתח אחרת, לו זיהה ר' חיא את אשתו כאותה חרותא היצאנית. הוא מחמיץ גם את ההזדמנות הזאת. הוא מחליט להעניש את עצמו, ומתיישב בתוך התנור. כאן הופך הסיפור מצ'יזבט חביב לסיפור פנטסטי.
הדיאלוג המתפתח בסוף המעשיה מראה לנו, שר' חיא לא למד את הלקח. הוא משתף את האישה בפרטי הסיפור, שהיא מכירה על פרטיו, כדי להסביר לה מדוע נשמת הצדיק שלו אינה מוכנה להשלים עם החטא הנורא שחטא. גם כאשר אשתו מוכיחה לו, כתמר בשעתה – "אֲנִי הָיִיתִי", הוא אינו מבין את הפואנטה, ובמקום להכות על חטא ההתעלמות מ'עוֹנָתָה', הוא מכה על חטא ההיענות ליצר הרע ולפיתוי של יצאנית. אמת, הסוף המר מגיע לו.