רַב אַדָּא בַר אַהֲבָה רָאָה נָכְרִית אַחַת, שֶׁהָיְתָה לְבוּשָׁה כַרְבֹּלֶת בַּשּׁוּק. כְּסָבוּר בַּת־יִשְׂרָאֵל הִיא, עָמַד וּקְרָעָהּ מֵעָלֶיהָ. נִתְגַּלָּה שֶׁהִיא נָכְרִית. שָׁמוּהָ בְּאַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר לָהּ: “מַה שְׁמֵךְ?” אָמְרָה לוֹ: “מַתּוּן”, אָמַר לָהּ: "מָתוּן־מָתוּן – אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז שָׁוֶה".
בראשית רבה עפ"י ספר האגדה
רב אדא בר אהבה לא הצטיין באהבת הזולת, או לפחות באהדה לנשים. רב אדא הולך בשוק, מקום ציבורי, שאין לו שום סמכות אישית בו. עיניו צדות אישה, הנראית לו יהודיה. האישה לבושה כרבולת. על פי ביאליק, מדובר בלבוש אדום, שיש בו הידור ואפילו התגרות כלשהי – לפחות לטעמו של רב אדא.
מסירותו של רב אדא לתורה ולקיום מצוותיה היו לשם דבר, ובבבל העריכו אותו כבעל זכויות רבות. הסיפור שלפנינו מעיד על שני דברים: האחד – כי גם הוא לא היה אדם מושלם בכל המעלות. השני – כי התלמוד לא הסתיר זאת.
רב אדא, מראשוני אמוראי בבל, משים עצמו שומר צניעות בנות ישראל, והוא מרשה לעצמו לקרוע את הבגד הפרובוקטיבי מעל גופה של האישה – ללא ספק צעד אלים ומשפיל, הנעשה בפרהסיה.
למרבה המבוכה מתברר, כי האישה אינה יהודיה כלל, ואם הקהילה היהודית רואה עצמה רשאית להעניש נשים יהודיות לא צנועות, נשים נוכריות לבטח אינן חייבות להתלבש על פי הקודים המחמירים היהודיים.
למזלה של האישה הפגועה, בית הדין אליו היא יכולה לפנות אינו בית דין רבני יהודי, אלא אחת מערכאות המדינה. שם לוקחים את הפגיעה ברצינות, ומעריכים את הנזק, שעל רב אדא לשלם לה בארבע-מאות זוז. זה סכום גבוה מאד, המביא לידי ביטוי גם את הפגיעה ברכושה של האישה (הבגד היקר) וגם את העלבון, שספגה מידיו של הרב הפנאט.
לאחר מתן גזר הדין מתפנה רב אדא להתעניין באישה, בה פגע, והוא שואל אותה לשמה. – 'מַתּוּן', עונה לו האישה. אם ציפתה להתנצלות כלשהי מצדו, זה, כנראה, לא קרה, אבל התגובה שלו מעידה על חוש הומור, המעורב בחשבון נפש, או לפחות בחשבון הפסד: "מָתוּן־מָתוּן – אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז שָׁוֶה". התגובה מנוסחת בסגנון לשון נופל על לשון נופל על לשון. השם 'מַתּוּן' רומז לכך, שלו היה רב אדא יותר מָתוּן בהתנהגותו, היו נחסכים ממנו מָאתוּן (מאתיים) ועוד מָאתוּן, כלומר ארבע מאות זוז.
בית דין אינו יכול לכפות על אדם התנצלות אמיתית, כזו הבאה מן הלב, והוא עושה את המעט שהוא יכול לעשות, ומשית קנס גבוה על הפוגע. רב אדא עושה בעקבות גזר-הדין חשבון נפש עלוב. הוא מדבר על העדר המתינות שלו, שגרם להפסד כספי גדול. לכבודה של האישה אין הוא מתייחס. רב אדא מציג את הפנים המאכזבות של ההלכה היהודית, המתייחסת לנשים, כאילו הן חפצים או עבדים, שלכל גבר, או לפחות לכל רב מוערך, יש זכות להשפילן בציבור בשל הפרתה את כללי הצניעות, על פי ראות עיניהם של הגברים. יש, כמובן, בהלכה היהודית גם פנים אחרות, המכירות בערכה של האישה במערכת המשפחתית והקהילתית. קריעת הבגד מגופה של האישה מעלה חשש, שהמניע לה אינו טהור, אלא היצר להפשיטה בציבור.
אחת מאמירותיו של רב אדא מאד מוכרת:
אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אָדָם שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ עֲבֵרָה וּמִתְוַדֶּה וְאֵינוֹ חוֹזֵר בָּהּ, לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁתּוֹפֵס שֶׁרֶץ בְּיָדוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ טוֹבֵל בְּכָל מֵימוֹת שֶׁבָּעוֹלָם - לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה. (בבלי תענית)
בפרפראזה על דבריו נאמר, כי מי שמפשיט אישה בשוק כתגובה על מה שהוא מעריך כחוסר צניעות, טובל ושרץ בידו.
ועוד מפניניו של רב אדא, המעידות על כך, שמה שהוא לא הרשה לעצמו בבית עם בני משפחתו, הוא הלך אחר יצרו, ועשה בשוק:
שָׁאֲלוּ תַלְמִידָיו לְרַב אַדָּא בַר אַהֲבָה: בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי לֹא הִקְפַּדְתִּי בְּתוֹךְ בֵּיתִי.
(בבלי תענית)