אָמַר ר' פַּרְנָךְ, אָמַר ר' יוֹחָנָן: כָּל הָאוֹחֵז סֵפֶר תּוֹרָה עָרֹם בְּלִי חֲצִיצָה, עָנְשׁוֹ שֶׁהוּא נִקְבָּר עָרֹם. וְשׁוֹאֲלִים: עָרֹם עוֹלֶה עַל דַּעְתְּךָ לוֹמַר? וּמַדּוּעַ יִקְבְּרוּהוּ בְּבִזָּיוֹן כָּזֶה? אֶלָּא אֱמֹר: נִקְבָּר עָרֹם בְּלֹא מִצְווֹת.
וְשׁוּב תּוֹהִים: בְּלֹא מִצְווֹת עוֹלֶה עַל דַּעְתְּךָ?! וְכִי מִשּׁוּם דָּבָר זֶה תִּנָּטֵל מִמֶּנּוּ זְכוּת כָּל מִצְווֹתָיו? אֶלָּא אָמַר אַבַּיֵּי: נִקְבָּר עָרֹם בְּלֹא אוֹתָהּ מִצְוָה, שֶׁאִם עֵסֶק בְּלִמּוּד אוֹ בִּקְרִיאָה, כֵּיוָן שֶׁזִּלְזֵל בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה — אֵין הַמִּצְוָה נֶחְשֶׁבֶת לוֹ.
בבלי מגילה עפ"י שטיינזלץ
מי היה ר' פרנך? המידע עליו מועט ביותר, אך היות ובתלמוד הבבלי הוא מוזכר מספר פעמים כאומר דברים בשם ר' יוחנן, יש הסבורים כי מדובר בחכם ארץ ישראלי, מהדור השלישי של האמוראים, שהיה תלמידו של ר' יוחנן.
ר' פרנך חוטא שני חטאים. חטאו הגדול הוא שאינו נזהר בדבריו, והוא מגזים הגזמה פראית בתיאור עונשו של מי שאוחז, רחמנא לצלן, בספר תורה 'ערום', שאינו עטוף בחציצה כלשהי. המדרש מתקן אותו פעמיים. חטאו השני הוא, שהוא מייחס אמירה לא זהירה זו למורו, ר' יוחנן.
אחרי שפלט מפיו את השטות, האומרת כי עונשו של האוחז ספר תורה בלי חציצה הוא להיקבר ערום, ושואלים אותו בתמיהה: 'וּמַדּוּעַ יִקְבְּרוּהוּ בְּבִזָּיוֹן כָּזֶה?', הוא נחפז לתקן, ונכשל בפעם השניה בניסוח מחדש של אמירתו. 'לא התכוונתי אלא לאמירה מטאפורית (תירוץ מוכר), לקבורה 'עָרֹם בְּלֹא מִצְווֹת'. החכמים עדיין אינם מרוצים: 'וְכִי מִשּׁוּם דָּבָר זֶה תִּנָּטֵל מִמֶּנּוּ זְכוּת כָּל מִצְווֹתָיו?'. הפעם לא ניתנת לר' פרנך זכות התיקון הנוסף, ודבריו מועברים לשיפוט של אמוראי בבל. אביי הוא המתקן את דברי הרב, שלא נזהר בלשונו, והוא אומר שהאדם נִקְבָּר 'עָרֹם בְּלֹא אוֹתָהּ מִצְוָה', כלומר מצוות לימוד התורה אינה נזקפת לזכותו, משום שזלזל בכבוד התורה בעת הלימוד.
חברי הכנסת שלנו, העיתונאים שלנו, ויוצרי הפוסטים ברשתות החברתיות מרבים לשחרר אמירות מוגזמות כאלה, שלו היו מוחלפות באמירות יותר נכונות ומדויקות, יתכן שלא היו זוכות לכל תשומת לב במציאות הנוירוטית שלנו. ברגעים אלה מתכתשים בבית המשפט שני מנהיגי עבר (תודה לאל שמדובר בעבר...) על הכינוי 'חולה נפש' שהדביק האחד לרעהו. אין המקרה דומה לסיפור שמספר המדרש שלפנינו, שכן הנתבע ממשיך לטעון 'אמת דיברתי', ודורש שהתובע ייבדק על ידי פסיכיאטר...
מה היה מפסיד ר' פרנך, לו היה מנסח את דבריו כך: 'הָאוֹחֵז סֵפֶר תּוֹרָה עָרֹם בְּלִי חֲצִיצָה, חוטא לכבוד התורה'? כנראה שהיה מפסיד תשומת לב...