מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד, שֶׁהָיָה מוֹצִיא מֵעַשְׂרוֹתָיו כָּרָאוּי, וְהָיְתָה לוֹ שָׂדֶה עוֹשָׂהּ אֶלֶף מִדּוֹת, וּמוֹצִיא מִמֶּנָּה מֵאָה מִדּוֹת לְמַעֲשֵׂר, וּמִן הַמּוֹתָר הָיָה מִתְפַּרְנֵס הוּא וּבְנֵי בֵּיתוֹ. בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ קָרָא לִבְנוֹ וְאָמַר לוֹ: בְּנִי, תֵּן דַּעַתְךָ עַל שָׂדֶה זוֹ. כָּךְ וְכָךְ מִדּוֹת הִיא עוֹשָׂה, כָּךְ וְכָךְ מִדּוֹת הָיִיתִי מוֹצִיא מִמֶּנָּה לְמַעֲשֵׂר, וּמִמֶּנָּה הָיִיתִי מִתְפַּרְנֵס כָּל יָמַי. זָרַע הַבֵּן שָׁנָה רִאשׁוֹנָה. עָשְׂתָה אֶלֶף מִדּוֹת, וְהוֹצִיא מִמֶּנָּה מֵאָה לְמַעֲשֵׂר. שָׁנָה שְׁנִיָּה, נִכְנְסָה בּוֹ עַיִן רָעָה. פָּחַת עֲשָׂרָה - וּפָחֲתָה הִיא מֵאָה. וְכֵן שִׁשִּׁית וְכֵן רְבִיעִית וְכֵן חֲמִישִׁית - עַד שֶׁעָמְדָה עַל מֵעַשְׂרוֹתֶיהָ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ קְרוֹבָיו כָּךְ, עָמְדוּ וְלָבְשׁוּ לְבָנִים וְנִתְעַטְּפוּ לְבָנִים - וְנִכְנְסוּ אֶצְלוֹ. אָמַר לָהֶם: לֹא בָּאתֶם אֶלָּא לִשְׂמֹחַ עָלַי? אָמְרוּ לוֹ: חַס וְשָׁלוֹם! לֹא בָּאנוּ אֶלָּא לִשְׂמֹחַ עִמְּךָ. לְשֶׁעָבַר הָיִיתָ בַּעַל הַבַּיִת, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּהֵן. וְעַכְשָׁו נַעֲשֵׂית כֹּהֵן, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּעַל הַבַּיִת.
שמות רבה
בעושר יש פיתוי גדול – התשוקה לעושר רב יותר. עושר, על פי אחת מאמונות חז"ל, הוא גמול משמיים על מעשים טובים שעשה האדם. יכול אדם לברך על מזלו הטוב. יכול אדם לבטא את תודתו על העושר שנפל בחלקו על ידי עשיית צדקה רבה. יכול אדם לקשר בין הצדקה שהוא עושה לבין העושר הרב שלו, על ידי ראיית אותו עושר כגמול על מעשי הצדקה שלו. ויכול אדם להתעלם מקשר אפשרי זה, ללכת אחר הפיתוי, ולבקש לו עוד ועוד. הבוחר בדרך האחרונה, אומר המדרש, ילמד את הלקח עם הזמן.
השדה שמוריש אדם לבנו הוא שדה פלאות. הוא מניב אלף מידות (יחידת כמות כלשהי) מדי שנה. האיש, שהכיר את חובת תשלום המעשר, הקפיד מדי שנה לתת מאה מידות כמעשר, ודי היה לו בתשע מאות הנותרות. הוא אינו מקשר בין קיום מצוות המעשר ליבול הרב שמניב השדה שלו, אבל את הנוהג השנתי שלו לקיים את מצוות המעשר הוא מעביר לבנו.
הבן, גם הוא אינו מקשר בין קיום המצווה לגמול הנדיב, שמחזיר השדה מדי שנה, אך הוא הולך אחר הפיתוי, ומקצץ בסכום, שמצוות המעשר מצפה ממנו לתת. לכאורה אין כל סכנה בפעולה זו, שֶׁכֵּן את אלף המידות הוא כבר קיבל מהשדה. אבל לשמיים יש אלגוריתם רב-שנתי, וככל שמקוצץ המעשר, גם היבול של השנה הבאה קטן אוטומטית. לאחר מספר שנים מניב השדה רק מאה מידות, כסכום שאביו של בעל השדה נהג לתת כמעשר באותם ימי השפע הטובים. גם אם יבין הבן את העסק, וירצה להעלות את סכום המעשר – כבר לא יהיה לו ממה, בניגוד לאותן שנים, בהן לא היה כל קושי להקצות מהיבול מעשר שלם, ואף יותר.
קרוביו של הבן מבינים מהר ממנו מה התרחש, והם באים לבקר את האיש, השקוע בצרתו הגדולה. המדרש בוחר לסיים את הסיפור בדרך הומוריסטית. הקרובים באים אל חברם, כשהם לבושים לבנים, לבוש המסמל שמחה. בעל השדה הממורמר מפרש את לבושם של קרוביו בהתאם למצב רוחו: 'לֹא בָּאתֶם אֶלָּא לִשְׂמֹחַ עָלַי?' – הוא שואל אותם. 'חַס וְשָׁלוֹם! לֹא בָּאנוּ אֶלָּא לִשְׂמֹחַ עִמְּךָ.' זה קורה לא מעט, כשהתקשורת הבין-אישית מזייפת – מישהו צוחק לידך, ואתה מפרש זאת כצחוק עליך, בעוד שהוא התכוון לשמוח עמך. ההסבר שנותנים קרובי האיש הוא נהדר: 'לְשֶׁעָבַר הָיִיתָ בַּעַל הַבַּיִת, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּהֵן. וְעַכְשָׁו נַעֲשֵׂית כֹּהֵן, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּעַל הַבַּיִת'. המעשר לכוהנים, הוא, למעשה, מעשר לאלוהים. עם התמעטות היבול נותר רוב היבול הפוטנציאלי בידי אלוהים, מה שהופך אותו לבעל השדה!
ישנן אמירות רבות בכל תרבויות העולם בדבר הבעלות האמיתית על הרכוש החומרי, ובעיקר על האדמה. סופיות החיים האנושיים אמורה להמחיש לנו את האמת, כי אנו איננו אלא אורחים על פני האדמה, וכל בעלות שאנו משיגים עליה היא זמנית. בעליה האמיתיים של האדמה הוא האלוהים, והוא יכול להשיב אליו בעלות זו בכל עת שירצה. כל זה תלוי בהתנהגותנו המוסרית.