... כִּי לוּלֵא רָאִיתִי אֶת בִּלְהָה רוֹחֶצֶת בִּמְקוֹם סֵתֶר, כִּי עַתָּה לֹא נִכְשַׁלְתִּי בַּחֵטְא הַגָּדוֹל הַזֶּה. כִּי כַּאֲשֶׁר נִתְפְּשׂוּ מַעְיָנַי בִּרְאוֹתִי אֶת עֶרְיַת הָאִשָּׁה, לֹא נָתְנָה שֵׁנָה לִי עַד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי אֶת הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת. וִיהִי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ יַעֲקֹב אֲבִי אֶל יִצְחָק אָבִיו, בְּעֵת הֱיוֹתֵנוּ בְּמִגְדַּל עֵדֶר עַל יַד אֶפְרָת בְּבֵית לֶחֶם, ותהי בִּלְהָה שִׁכּוֹרָהּ וְתִשְׁכַּב עֵירֻמָּה בְּחַדְרָהּ. וַאֲנִי בְּבוֹאִי וְאֶרְאֶה אֶת עֶרְוָתָהּ, וְאַעַשׂ אֶת הַנְּבָלָה, וְהִיא לֹא חָשָׁה וְאַשְּׁאִירָהּ יְשֵׁנָה וָאֵצֵא. וּמַלְאַךְ אֱלֹהִים הוֹדִיעַ מִיָּד לְאָבִי עַל דְּבַר פִּשְׁעִי, וַיָּבוֹא וַיִּתְאַבֵּל עָלַי וּבָהּ לֹא נָגַע עוֹד...
... הִנֵּה הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לֹא תֵּלְכוּ בְּפֶשַׁע נְעוּרִים וּבִזְנוּנִים, אֲשֶׁר בָּם נִכְשַׁלְתִּי אָנֹכִי, וַאֲחַלֵּל יְצוּעַ יַעֲקֹב אֲבִי. וְאַגִּידָה לָכֶם, כִּי מַכָּה גְּדוֹלָה הִכָּה אוֹתִי ה' עַל יְרֵכִי שִׁבְעָה חֳדָשִׁים, וְלוּלֵא יַעֲקֹב אֲבִי הִתְפַּלֵּל בַּעֲדִי אֶל ה', כִּי אָז חָפַץ ה' לַהֲמִיתֵנִי...
... בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה הָיִיתִי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה', וְשִׁבְעָה חֳדָשִׁים חָלִיתִי עַד מָוֶת. וְאַחֲרֵי כֵן נִחַמְתִּי וְנַעֲנִיתִי בְּרָצוֹן נַפְשִׁי שֶׁבַע שָׁנִים לִפְנֵי ה', וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי, וּבָשָׂר לֹא בָא אֶל פִּי, וְכֹל מַאֲכַל תַּאֲוָה לֹא אָכַלְתִּי, וְאֶתְאַבֵּל עַל עֲווֹנִי כִּי גָּדוֹל, אֲשֶׁר לֹא נַעֲשָׂה כָּזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל...
... כִּי רָעוֹת הֵן הַנָּשִׁים, בָּנַי, וְכִי אֵין לָהֶן אֹמֶץ וְכֹח, לַגֶּבֶר תַּעֲשֶׂינָה בְּעָרְמָה בְּתָאֳרָן, לְמַעַן מְשֹׁךְ אוֹתוֹ אֲלֵיהֶן. וְאֶת אֲשֶׁר לֹא תּוּכַלְנָה לְהַתְעוֹת בְּתָאֳרָן, תִּכְבֹּשְׁנָה אוֹתוֹ בְּנִכְלֵיהֶן.כִּי עַל אוֹדוֹתֵיהֶן דִּבֵּר אֵלַי מַלְאַךְ ה', וַיּוֹרֵנִי כִּי רוּחַ הַזְּנוּת תִּמְשֹׁל בַּנָּשִׁים יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בַּגְּבָרִים, וּבִלְבָבָן תִּתְנַכֵּלְנָה לָאֲנָשִׁים, וּבְעֶדְיָן תּוֹלֵכְנָה אוֹתָם שׁוֹלֵל, וּבְשִׂקּוּר עַיִן תְּעַכֵּסְנָה, וּבְמַעֲשֵׂיהֶן אֵלֶּה תּוֹלֵכְנָה אוֹתָם בַּשְּׁבִי. כִּי לֹא תּוּכַל הָאִשָּׁה לְהַחְזִיק בְּגֶבֶר לְעֵינֵי כֹּל, וְתַעַשׂ אֶת הַנְּבָלָה בְּמַעֲשֵׂי זְנוּנֶיהָ. וְעַל כֵּן, בָּנַי, נוּסוּ מִפְּנֵי הַזְּנוּת, וְצַוּוּ נְשֵׁיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא תֵּיטֵבְנָה אֶת רֹאשָׁן וְאֶת פְּנֵיהֶן לְהוֹלִיךְ שׁוֹלָל אֶת הַדַּעַת, כִּי כֹּל אִשָּׁה הָעוֹשָׂה אֶת הַמְּזִמּוֹת הָאֵלֶּה תִּתְעַתֵּד לְעֹנֶשׁ עוֹלָם.
צוואות השבטים
'צוואות השבטים', אחד מהספרים החיצוניים, אשר נכתב במאה השניה או הראשונה לפנה"ס, ואשר נשמר ביוונית, מפרט את צוואותיהם של כל בני יעקב לצאצאיהם. ראובן, בכור הבנים, אשר נכשל כאשר שכב עם בלהה, שפחת אביו, מבקש להעביר לבניו את המסר של התרחקות ממעשי ניאוף. התורה אינה מספרת לנו על תגובת יעקב למעשהו זה של ראובן, מלבד התזכורת למעשה בברכת יעקב לבניו על ערש דווי. 'צוואות השבטים' מוסיף עוד פרטים על המעשה ועל תוצאותיו. על פי ספר זה, בלהה לא ידעה מה נעשה בה, כי היתה שיכורה וישנה. מלאך ה' הוא שגילה ליעקב את המעשה. ראובן התחרט על מעשהו, ואף נענש משמים במחלה ממושכת.
ואחרי כל זה, מה הלקח שמבקש ראובן להנחיל לבניו? להתרחק מנשים האסורות עליהם, כי נשים הן מקור כל רע. הן חסרות אומץ וכוח, ולכן הן משתמשות ביופיין ובנכליהן להפיל את הגברים בפח. רוח הזנות מושלת בהן יותר מאשר בגברים. הן הראויות לעונש על חטאיהן. על הגברים לא רק להיזהר ולהישמר מפניהן, אלא אף להורות להן לא להתקשט ולא להתגנדר!
וכל זה נאמר בתרבות, שבה הגבר שולט באישה. צוואת ראובן ממחישה לנו, ששליטת הגבר באישה מתירה לו להאשים אותה בכל מה שהוא יוזם ומבצע בה.