אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה-עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנֵי יְרוּשָׁלִַיִם יוֹצְאִין בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִים, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִים טְבִילָה.
וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וּמְחוֹלְלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת: שָׂא נָא עֵינֶיךָ, בָּחוּר, וּרְאֵה מָה אַתָּה בּוֹרֵר לְךָ; אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בְּנוֹי – תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה!
בבלי תענית
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְשׁוֹאֲלִים: נַנִּיחַ - יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהוּא יוֹם שִׂמְחָה, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סְלִיחָה וּמְחִילָה, וְעוֹד שֶׁהוּא יוֹם, שֶׁנִּתְנוּ בּוֹ לוּחוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת לְיִשְׂרָאֵל; אֶלָּא חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב, מָה הַשִּׂמְחָה שֶׁבְּיוֹם זֶה? אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: זֶהוּ יוֹם, שֶׁהֻתְּרוּ שְׁבָטִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה. שֶׁמִּיּוֹם זֶה וָהָלְאָה בְּשָׁנָה מְסֻיֶּמֶת הִתִּירוּ לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שׁוּב לְהִתְחַתֵּן אֵלֶּה בְּאֵלֶּה כִּרְצוֹנָם, וְלֹא הִקְפִּידוּ שֶׁתִּהְיֶינָה בָּנוֹת יוֹרְשׁוֹת נַחֲלָה נִשָּׂאוֹת רַק לִבְנֵי שִׁבְטָן, כְּפִי שֶׁנֶּאֱמַר לִבְנוֹת צְלָפְחָד בִּשְׁעָתוֹ.
וּמַסְבִּירִים: אֵיךְ דָּרְשׁוּ אֶת הַכָּתוּב כְּדֵי לְבַטֵּל מָה שֶׁגָּזַר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּהוֹרָאַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? שֶׁנֶּאֱמַר: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר: לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים, אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים" (בַּמִּדְבָּר לו, ו), וְלָמְדוּ שֶׁדָּבָר זֶה לֹא יְהֵא נוֹהֵג אֶלָּא בְּדוֹר זֶה שֶׁל חֲלֻקַּת הָאָרֶץ לַנְּחָלוֹת בָּרִאשׁוֹנָה, אֲבָל לְאַחַר מִכֵּן אֵין אֲנַחְנוּ חוֹשְׁשִׁים עוֹד, וִיכוֹלוֹת הַמִּשְׁפָּחוֹת לְהִתְחַתֵּן זוֹ בָּזוֹ. וּבְיוֹם שֶׁהֻתְּרוּ הַשְּׁבָטִים לְהִתְחַתֵּן, וְהוּסְרָה מְחִצָּה זוֹ בֵּין שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, קָבְעוּ יוֹם שִׂמְחָה לְדוֹרוֹת.
אָמַר רַב יוֹסֵף, אָמַר רַב נַחְמָן: חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב הוּא יוֹם שֶׁהֻתַּר שֵׁבֶט בִּנְיָמִין לָבוֹא בַּקָּהָל, שֶׁמָּצְאוּ לוֹ דֶּרֶךְ לְהַתִּיר הַשְּׁבוּעָה, שֶׁאָסְרָה עַל שֵׁבֶט זֶה לָבוֹא בַּקָּהָל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר: אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִין לְאִשָּׁה" (שׁוֹפְטִים כא, א), וְשׁוֹאֲלִים: אֵיךְ דָּרְשׁוּ אֶת הַכָּתוּב, וּבְשֶׁל כָּךְ הִתִּירוּ שְׁבוּעָה זוֹ? אָמַר רַב: דִּקְדְּקוּ בִּלְשׁוֹן "מִמֶּנּוּ" וְלֹא מִבָּנֵינוּ, לוֹמַר שֶׁהַשְּׁבוּעָה חָלָה רַק עָלֵינוּ, עַל בְּנֵי דּוֹר זֶה, אֲבָל לֹא עַל בְּנֵי דּוֹר אַחֵר. וְאוֹתוֹ יוֹם שֶׁהֻתַּר הַדָּבָר, חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב הָיָה.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר ר' יוֹחָנָן: חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב הוּא יוֹם חַג, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם שֶׁכָּלוּ בּוֹ מֵתֵי מִדְבָּר, שֶׁלֹּא מֵתוּ עוֹד יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, שֶׁכְּבָר כָּלָה כָּל דּוֹר יוֹצְאֵי מִצְרַיִם. שֶׁאָמַר הֶחָכָם: עַד שֶׁלֹּא כָּלוּ מֵתֵי מִדְבָּר לֹא הָיָה דִּבּוּר שֶׁל ה' עִם מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם, וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר" (דְּבָרִים ב, טז-יז) — אֵלַי הָיָה אָז הַדִּבּוּר, וְלֹא קֹדֶם לָכֵן. וּכְשֶׁיָּדְעוּ שֶׁבָּטְלָה גְּזֵרָה זוֹ, קָבְעוּ יוֹם זֶה לְיוֹם שִׂמְחָה.
עֻלָּא אָמַר: חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב הוּא יוֹם, שֶׁבִּטֵּל הַמֶּלֶךְ הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה מִשְׁמָרוֹת, שֶׁהוֹשִׁיב יָרָבְעָם בֶּן נְבָט עַל הַדְּרָכִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לְרֶגֶל, וְאָמַר הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלֶּה: לְאֵיזֶה שֶׁיִּרְצוּ יַעֲלוּ, שֶׁאִם יִרְצוּ - יַעֲלוּ לִירוּשָׁלַיִם, יִרְצוּ - יֵלְכוּ לְבֵית אֵל אוֹ לְדָן.
רַב מַתָּנָה אָמַר: יוֹם זֶה הָיְתָה בּוֹ יְשׁוּעָה נוֹסֶפֶת, כִּי הוּא יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ בּוֹ הֲרוּגֵי בֵּיתָר לִקְבוּרָה, שֶׁהִתִּירוּ הַשִּׁלְטוֹנוֹת הָרוֹמִיִּים לִקְבֹּר אוֹתָם, לְאַחַר זְמַן רַב (רָאָה גִּטִּין נז, א). וְאָמַר רַב מַתָּנָה: אוֹתוֹ יוֹם שֶׁנִּתְנוּ בּוֹ הֲרוּגֵי בֵּיתָר לִקְבוּרָה, תִּקְּנוּ בְּיַבְנֶה בִּרְכַּת "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב", "הַטּוֹב" — עַל שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ, "וְהַמֵּטִיב" — עַל שֶׁנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה.
רַבָּה וְרַב יוֹסֵף אָמְרוּ שְׁנֵיהֶם: חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב הוּא יוֹם שֶׁפָּסְקוּ מִלִּכְרוֹת עֵצִים לַמַּעֲרָכָה שֶׁעוֹרְכִים עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְהָיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּעֵצִים יְשָׁנִים. שֶׁכֵּן שָׁנִינוּ בַּבָּרַיְתָא: ר' אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: מֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וָאֵילָךְ תָּשַׁשׁ כֹּחָהּ שֶׁל חַמָּה, וְלָכֵן לֹא הָיוּ כּוֹרְתִין מִתַּאֲרִיךְ זֶה וָהָלְאָה עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, לְפִי שֶׁאֵינָן יְבֵשִׁין כָּל צָרְכָם, וְעֵץ שֶׁאֵינוֹ יָבֵשׁ כָּל צָרְכּוֹ לְעִתִּים יֵשׁ בּוֹ תּוֹלָעִים וּפָסוּל לַמַּעֲרָכָה (מִדּוֹת פ"ב מ"ה).
אָמַר רַב מְנַשְּׁיָא: וְקוֹרְאִים לוֹ, לְיוֹם זֶה, יוֹם שְׁבִירַת הַמַּגָּל, שֶׁשּׁוּב אֵין חוֹטְבִים עֵצִים בַּגַּרְזֶן, וּכְאִלּוּ לִכְבוֹד הָעֵצִים עוֹשִׂים חֲגִיגָה זוֹ, מִשּׁוּם הַפְסָקַת כְּרִיתַת הָעֵצִים. מִכָּאן וָאֵילָךְ, מִיּוֹם זֶה וָהָלְאָה, מִי שֶׁמּוֹסִיף בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה בְּלֵילוֹת, שֶׁמַּתְחִילִים לְהַאֲרִיךְ מִיּוֹם זֶה וָהָלְאָה, יוֹסִיף חַיִּים, וּמִי שֶׁלֹּא מוֹסִיף - יֵאָסֵף. וְשׁוֹאֲלִים: מָה פֵּרוּשׁ 'יֵאָסֵף'? שָׁנָה רַב יוֹסֵף: תִּקְבְּרֶנּוּ אִמּוֹ, כְּלוֹמַר, יָמוּת בְּלֹא זְמַנּוֹ.
בבלי תענית עפ"י שטיינזלץ
מסכת תענית מספקת לנו מידע מגוון ביותר על מקורות החג ט"ו באב, ומעט על מנהגי החג בימי קדם. נזכיר כאן את המקור המקראי ממנו שאבו חז"ל את תיאור החג הקדום, והוא פרק כ' בספר שופטים, שבו הגברים בני בנימין, שנותרו ללא נשים לאחר המלחמה מול כל שבטי ישראל בשל פרשת פילגש בגבעה, משיגים להם את מבוקשותיהם בשילה, שם נחגג חג בכרמים:
וַיֹּאמְרוּ: הִנֵּה חַג-יְהוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית-אֵל, מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ, לִמְסִלָּה, הָעֹלָה מִבֵּית-אֵל שְׁכֶמָה, וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה. וַיְצַוּוּ אֶת-בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר: לְכוּ, וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים, וּרְאִיתֶם, וְהִנֵּה אִם-יֵצְאוּ בְנוֹת-שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת, וִיצָאתֶם מִן-הַכְּרָמִים, וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ; וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן... וַיַּעֲשׂוּ-כֵן בְּנֵי בִנְיָמִן, וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים לְמִסְפָּרָם מִן הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ; וַיֵּלְכוּ, וַיָּשׁוּבוּ אֶל נַחֲלָתָם, וַיִּבְנוּ אֶת הֶעָרִים, וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם.
נשים לב: החג נקרא חג-יהוה ולא ט"ו באב, אך תיאור החג מפי רבן שמעון בן גמליאל, שבו 'בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וּמְחוֹלְלוֹת בַּכְּרָמִים' נשמע מועתק מהתיאור בספר שופטים. אפשר לנחש, כי זמן בציר הענבים היה הזמן הנכון לקיים חג חקלאי כזה, וט"ו באב בהחלט מתאים למועד החג. האמת, לא ידוע מתי היו חוגגים חג זה, ומתי נקבע מועדו לט"ו באב דווקא.
אבל, כמו לגבי חגים רבים אצלנו ובתרבויות העולם השונות, צובר כל חג מנהגים ומסורות במהלך הדורות, וכך מתאחד לו חג קרבן הפסח עם חג המצות ועם חג האביב ועם חג יציאת מצרים. הקטע הארוך שלפנינו ממסכת תענית יודע לספר לנו, שהתאריך ט"ו באב היה כל כך מיוחד, שהרבה אירועים היסטוריים בחיי העם שלנו התרחשו בדיוק בתאריך זה.
המסורת על היציאה אל הכרמים בבגדי לבן ועל ההזדמנות של בני ובנות שני המינים לפגוש בן/בת-זוג קשרו מלכתחילה את החג הזה עם מנהגי הנישואין, ועל כן, אין פלא שההסבר הראשון שנותנים חז"ל למקור החג הוא 'זֶהוּ יוֹם, שֶׁהֻתְּרוּ שְׁבָטִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה'. בסיפור המקראי של בנות צלפחד מתיר משה לבנות, היורשות את זכותו של אביהן המנוח לנחלה, לקבל את הנחלה, אך בתנאי שיינשאו לגברים בני השבט שלהן, כדי שהנחלה תישאר בתחומי השבט. המדרש אומר כי לאחר ההתנחלות, בתקופת השופטים, בוטלה ההגבלה הזאת, ובני ובנות שבטים שונים יכולים היו להינשא. על פי המסורת – ביטול ההגבלה הזאת התרחש בט"ו באב.
החיבור של ט"ו באב עם סיפור פילגש בגבעה מציע מקור נוסף לחג. אסונם הגדול של שרידי שבט בנימין היה שבני השבטים האחרים סרבו להשיא להם את בנותיהם. את שבועתם זאת של בני ישראל ניתן היה להפר רק באמצעות מדרש על נוסח השבועה: 'אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִין לְאִשָּׁה'. בני ישראל דרשו את המילה 'ממנו' במשמעות צרה מאד, והסתפקו בכך שרק הם התחייבו לאיסור הזה, אך לא בניהם וצאצאיהם לעתיד. הסבר זה פתח מחדש את האפשרות לנישואי בני בנימין עם נשים משבטים אחרים, מה שהציל את השבט מכליה. חג ט"ו באב מציין גם את האירוע המשמח הזה.
רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, בשם ר' יוֹחָנָן, מייחס לתאריך הזה מקור קדום עוד יותר, מימי נדודי בני ישראל במדבר. יוצאי מצרים (פרט לשניים), שעשו את כל הדרך במדבר עד לארץ ישראל, לא היו ראויים להיכנס אליה בגלל תלונותיהם על היציאה ממצרים ועל העדפת המוות במצרים או במדבר. תלונתם נעשתה עונשם, ונגזר עליהם למות במדבר. בט"ו באב נפטר יוצא-מצרים האחרון, והדרך נפתחה לכניסה לארץ.
עולא, מאמוראי ארץ ישראל, מעביר אותנו כחמש מאות שנה קדימה, ביחסו את קביעת ט"ו באב כחג לאומי לאירוע, שלא נזכר בתנ"ך. הושע בן אלה, המלך האחרון של ממלכת ישראל, ביטל, לדברי עולא, את המשמרות שהציב בזמנו ירבעם בן נבט, מייסד ממלכת ישראל, שנועדו למנוע מתושבי הממלכה הצפונית לעלות לרגל לירושלים. על פי עולא, המלך האחרון היה שווה נפש לגבי האפשרות שנתיניו יעדיפו את ירושלים על פני דן או בית-אל, מרכזי הפולחן של ממלכת ישראל. ביטול המשמרות האלה היווה סיבה מספקת לקביעת חג לאומי. נשים לב, שזמן קצר אחרי כן נכבשה ממלכת ישראל על ידי האשורים, מה שמעלה חיוך של ספקנות למשמע הסיפור הזה.
רב מתנה, מאמוראי בבל, מספר לנו, שאותו יום, בדיוק, היה גם היום בו הובאו הרוגי ביתר לקבורה. הוא מדבר על מרד בר כוכבא, שאחד המאורעות שציינו את כשלון המרד, היה חורבן ביתר. האגדה מספרת על אלפי הרוגים מקרב מגיני ביתר, ועל הדם שזרם ברחובות כנחלי מים. על פי רב מתנה, לא הורשו היהודים בתחילה לקבור את מתי ביתר, וכאשר לבסוף ניתנה להם הרשות לקיים את המצווה, היה זה בט"ו באב.
אמנם ט"ו באב אינו בדיוק נקודת המפנה בלוח השנה, כלומר היום הארוך בשנה (כבוד זה ניתן ליום א' בתמוז), אבל חז"ל מציינים, כי 'תָּשַׁשׁ כֹּחָהּ שֶׁל חַמָּה', כלומר, עקב התקצרות הימים (שהתחילה, כאמור כחודש ומחצה לפני כן), נעשה קריר יותר, והעצים הנכרתים כעצי מערכה לבית המקדש כבר אינם כה יבשים, ולכן אינם מתאימים לנשיאה על ידי עולי הרגל. אם כן, אומרים חז"ל, ט"ו באב היה גם התאריך, שאחריו מפסיקים לכרות עצים למערכה. ההסבר קצת מוזר, שכן מועד העלייה לרגל הבא יהיה רק כחודשיים מאוחר יותר, בסוכות. ומי שמח במיוחד על הפסקת הכריתה? העצים, כמובן, ועל כן יש לנו חג אילנות נוסף!
וההסבר האחרון קשור גם הוא להתקצרות הימים, המורגשת היטב כבר באמצע חודש אב. אם הימים מתקצרים, הלילות מתארכים, ועל כן אפשר ללמוד יותר תורה. זו סיבה למסיבה! ואם לומדים בלילות, מה עושים בימים? עובדים, כמובן...
הרי לנו מקבץ מגוון ביותר של סיפורים, המתיימרים לבסס את יום ט"ו באב כחג לאומי, וברור שלא כולם מצביעים על הסיבה המקורית להיווצרות החג. יהיה נחמד לגלות, שהחג המקורי היה בכלל חג פגאני, כמו כמה חגים אחרים בלוח היהודי.