מְסֻפָּר: אוֹתָן שְׁבוּיוֹת שֶׁבָּאוּ לְעִיר נְהַרְדָּעָא עַל יְדֵי שׁוֹבֵיהֶן, כְּדֵי שֶׁיִּפְדּוּ אוֹתָן תּוֹשָׁבֵי הָעִיר. הוֹשִׁיב אָבִיו שֶׁל שְׁמוּאֵל שׁוֹמְרִים עֲלֵיהֶן, שֶׁיִּשְׁמְרוּ שֶׁלֹּא יִתְיַחֲדוּ אִתָּן גְּבָרִים. אָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל: מָה טַעַם יֵשׁ בִּשְׁמִירָה זוֹ? וְעַד עַכְשָׁו מִי שָׁמַר אוֹתָן? וְאִם יֵשׁ לַחְשֹׁשׁ לָהֶן, כְּבָר הָיָה מָקוֹם שֶׁיִּטַּמְּאוּ בִּזְמַן הַשֶּׁבִי. אָמַר לוֹ: אִלּוּ בְּנוֹתֶיךָ הָיוּ אֵלֶּה, הַאִם הָיִיתָ מְזַלְזֵל בָּהֶן כָּל כָּךְ? וְכֵיוָן שֶׁיָּצְאוּ מִן הַשְּׁבִי, צָרִיךְ לִנְהֹג בָּהֶן כְּבִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל כְּשֵׁרוֹת, וְלִדְאֹג לָהֶן שֶׁיִּהְיוּ בִּצְנִיעוּת.
וְכָךְ אֵרַע בֶּאֱמֶת, וְנִשְׁבּוּ בְּנוֹתָיו שֶׁל מַר שְׁמוּאֵל, וְהֶעֱלוּ אוֹתָן הַשּׁוֹבִים לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְרָצוּ לְמָכְרָן אוֹ לְהַפְדּוֹתָן. מֶה עָשׂוּ הַבָּנוֹת לִפְנֵי שֶׁנִּפְדּוּ? הֶעֱמִידוּ אֶת שׁוֹבֵיהֶן מִבַּחוּץ, וּבִקְּשׁוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ אִתָּן פְּנִימָה, וְנִכְנְסוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁל ר' חֲנִינָא. אַחַת מֵהֶן אָמְרָה: "נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אֲנִי", וְזוֹ, הַשְּׁנִיָּה, אָמְרָה: "נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אֲנִי". מִכֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ זֹאת מִפִּיהֶן, הִתִּירוּ אוֹתָן לְהִנָּשֵׂא, אֲפִלּוּ לְכֹהֵן.
לְבַסּוֹף, לְאַחַר מִכֵּן, נִכְנְסוּ וּבָאוּ שׁוֹבֵיהֶן, וְיֵדְעוּ כֻּלָּם שֶׁהֵן שְׁבוּיוֹת, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ הַבָּנוֹת קֹדֶם וְהֵעִידוּ עַל עַצְמָן, וְלֹא רָאוּ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ קֹדֶם לָכֵן אֶת הַשּׁוֹבִים, נִמְצָא שֶׁהוּא כְּפִי הַדִּין כְּשֶׁבָּאוּ עֵדִים לְאַחַר מִכֵּן שֶׁלֹּא תֵּצֵא, וְהֵן נֶאֱמָנוֹת. אָמַר ר' חֲנִינָא: מִתּוֹךְ מַעֲשֵׂיהֶן רוֹאִים כִּי בָּנוֹת שֶׁל אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים הֵן, שֶׁיָּדְעוּ לַעֲשׂוֹת בְּאֹפֶן זֶה, כְּדֵי לְהִשָּׁאֵר בְּחֶזְקַת טָהֳרָה. וּמְסַפְּרִים: שֶׁבֶּאֱמֶת לְבַסּוֹף נִתְגַּלָּה הַדָּבָר שֶׁבְּנוֹתָיו שֶׁל מַר שְׁמוּאֵל הָיוּ.
אָמַר לוֹ ר' חֲנִינָא לְרַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא הַכֹּהֵן: לֵךְ, טַפֵּל בִּקְרוֹבוֹתֶיךָ, בְּנוֹת שְׁמוּאֵל שֶׁנִּשְׁבּוּ, וְשָׂא אַחַת מֵהֶן, שֶׁהֲרֵי הֵן קְרוֹבוֹת שֶׁלְּךָ. אָמַר לוֹ רַב שֶׁמֶן לר' חֲנִינָא: וַהֲרֵי יֵשׁ עֵדִים בִּמְדִינַת הַיָּם, שֶׁיָּדְעוּ עוֹד קֹדֶם לָכֵן שֶׁנִּשְׁבּוּ! אָמַר לוֹ ר' חֲנִינָא: עַכְשָׁו עַל כָּל פָּנִים אֵינָם לְפָנֵינוּ, וְאֵין אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לַחְשֹׁשׁ לְעֵדוּתָם. וּבְפִתְגָּם אָמַר לוֹ: עֵדִים בְּצַד צָפוֹן, בְּאֵיזֶה מָקוֹם רָחוֹק, וְתֵאָסֵר הָאִשָּׁה בִּגְלָלָם? וּמְדַיְּקִים בִּדְבָרָיו שֶׁל ר' חֲנִינָא: הַטַּעַם, דַּוְקָא, שֶׁלֹּא בָּאוּ עֵדִים כְּדֵי לְהָעִיד עֲלֵיהֶן, הֲרֵי אִם הָיוּ בָּאִים עֵדִים, הָיוּ נֶאֱסָרוֹת?
וַהֲרֵי אָמַר אָבִיו שֶׁל שְׁמוּאֵל: כֵּיוָן שֶׁהִתִּירוּהָ לִנָּשֵׂא, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת, וּבָאוּ עֵדִים אַחַר כָּךְ וְהֵעִידוּ שֶׁנִּשְׁבְּתָה - הֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת! אָמַר רַב אַשִּׁי: עֵדֵי טֻמְאָה נֶאֱמַר, שֶׁחָשַׁשׁ שֶׁמָּא יָבוֹאוּ עֵדִים, וְיָעִידוּ שֶׁנִּטְמְאוּ בִּזְמַן שֶׁהָיוּ שְׁבוּיוֹת.
בבלי כתובות עפ"י שטיינזלץ
נקדים ונספר מעט על שמואל ועל אביו. שמואל, חברו ובן דורו של רב, נולד בנהרדעא שבבבל, שם היה ברבות הימים ראש ישיבת נהרדעא. אביו, רב אבא בר אבא, המכונה גם בשם אבוה דשמואל (אביו של שמואל) על שם בנו הגדול, היה תלמיד-חכם ומנהיג ליהודי נהרדעא. אבי שמואל היה אדם עשיר ומכובד בקהילה.
וכעת לסיפור המיוחד שלפנינו, שהוא, למעשה, שני סיפורים בחבילה אחת: נשים שנשבו, קרוב לודאי בארץ-ישראל, הובאו לבבל על ידי שוביהן, כדי שיפדו אותן – עסקה מסחרית נבזית, שליוותה תקופות מלחמה. רב אבא בר אבא, אביו של שמואל, לקח אותן תחת חסותו, והושיב עליהן שומרים לתקופת הדיון בבית הדין לגבי מעמדן החברתי לאחר השבי. נשים שנשבו, צריך היה לחשוש חשש גדול שמא נבעלו על ידי שוביהן, שאם כן, שוב לא תוכלנה להינשא לכוהן, ואולי לא תוכלנה להינשא בכלל, בבחינת damaged goods. מעמדן הזמני הלא ברור עשה אותן פגיעות, והיו גברים בקהילה, שחשבו לנצל מצב זה ולאנוס אותן. זו הסיבה שרב אבא בר אבא הציב עליהן שמירה.
בנו שמואל תמה על המעשה של אביו, והוא מקשה: מה תועיל השמירה עליהן כעת, כשאין לנו הביטחון שלא נבעלו בשבי? אביו נוזף בו, ואומר, שלו היו אלה בנותיו שלו, לא היה מזלזל בכבודן כל כך.
האם ניתן היה לקבל מידע אמין מהשובים שהביאו את הבנות לנהרדעא? כנראה שלא, שכן לשובים היה אינטרס ברור לספר שהבנות טהורות ושתומתן לא נפגעה בשבי. מבחינה משפטית צודק שמואל, אך אביו מעדיף ללכת קצת 'בצד הדין' ולהאמין לבנות. לו היה מגיע לבית הדין עד, שראה את הבנות נאנסות, היה הכל מסתיים אחרת. רב אבא בר אבא חומל על הבנות, ומעדיף להסתמך על דבריהן. הן סבלו מספיק.
הסיפור השני מממש את אמירת 'אִלּוּ' של רב אבא בר אבא. שנים לאחר מכן פורצת מלחמה בבבל, ובנותיו של שמואל נלקחות בשבי, ומובאות לארץ ישראל כדי להפדותן. הבנות נבונות ויודעות את ההלכה. הן עושות עסקה עם שוביהן, שלא יתגלו עד אחרי שיסתיים עניינן בבית הדין. בבית המדרש של ר' חנינא מקבלים את דברי השתיים: נשביתי וטהורה אני. אחר מתגלים השובים, כנראה כדי להשלים את העיסקה הכספית של הפדיון. אמנם ניתן היה כעת ללחוץ על השובים, שיספרו בעצמם את קורות השבי, ואולי לחלץ מהם כמה עובדות שיעוררו ספק לגבי תומתן של הבנות. אך ר' חנינא גם הוא חומל, ומתעלם מהתפנית הזאת במהלך עבודת בית הדין.
לא כל אחד מקבל את הכרעתו של ר' חנינא. רב שמן, קרובן של הבנות, מצטווה ע"י ר' חנינא לשאת אחת מהשתיים, ובזאת להקנות לפחות לאחת מהן מעמד חוקי. רב שמן מסתייג. 'ומה אם יימצא מישהו במדינת הים, שהיה שם בזמן השבי, והוא יהפוך את הקערה על פיה באמצעות מידע המזים את טענת הבנות 'טהורה אני'? אומר לו ר' חנינא: 'עֵדִים בְּצַד צָפוֹן, בְּאֵיזֶה מָקוֹם רָחוֹק, וְתֵאָסֵר הָאִשָּׁה בִּגְלָלָם?'.
אשה שנשבתה לא עברה שום עבירה מרצונה, ואם נאנסה – ההלכה הקשוחה מקשה עליה לשוב לחיים נורמליים, והיא הופכת לקרבן פוטנציאלי לגברים חסרי חמלה. רב אבא בר אבא בבבל ור'חנינא בארץ-ישראל מגלים אמפתיה למצבן של נשים כאלה, והם מעדיפים להקל בדין ולקבל כפשוטם את דברי הבנות, הטוענות כי לא נאנסו בשבי.
גרסה מעט שונה לאותו הסיפור נמצאת בתלמוד הירושלמי. שם נאמר כי שמעון (שֶׁמֶן) בר אבא
נשא את הראשונה, והיא מתה. אחר נשא את השניה, וגם היא מתה. הן מתו בחטאו של חנניה בן אחי רבי יהושע שעיבר את השנה בחוץ לארץ. מה הקשר בין חטאו של חנניה למעמדן של הבנות פדויות השבי? מפרשים שונים מתפלפלים ומנסים להסביר מה לא היה בסדר עם הבנות האלה, ובמה היה זה קשור לעיבור השנים בבבל. אחד ההסברים המגוחכים (מבית מדרשו של הגר"א) הוא שהבנות נאנסו בגיל צעיר משלוש שנים ויום, ועל כן האונס אינו נחשב, אך חישוב גילן היה על פי אותו עיבור מפוקפק של חנניה, ועל כן הונס היה בכל זאת אונס, ומכאן שהנישואין שלהן היו אסורים, והן מתו בזו אחר זו... הסבר מגוחך לא פחות (פרי עטו של החתם-סופר) הוא שהבנות היו בוגרות, אך נאנסו על ידי בנו של השובה שלהן, והוא היה מעט מתחת לגיל תשע, מה ששוב מבטל את הסטטוס של האונס. ושוב – חישוב גילו של האנס הצעיר נעשה על פי עיבור השנים הפסול של חנניה (ועל עיבור זה קיים דף נפרד בשם 'אלה מועדי חנניה'). מכל מקום, שני הסברים מטופשים אלה מנסים לחיות בשלום עם הסיפור על מותן ללא-עת של הבנות, ולמעשה הם מנסים לתקוף את גישתו החומלת של ר' חנינא כלפיהן.