אֱלֹהִים מְדַבֵּר עִם הָאָבוֹת

הָאָבוֹת, כְּשֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נִגְלֶה עֲלֵיהֶם לְדַבֵּר עִמָּהֶם, לֹא הָיָה נִגְלֶה לֹא בְחַיּוֹת, וְלֹא בְמֶרְכָּבָה, וְלֹא בִשְׁאָר מִינֵי הַכָּבוֹד, אֶלָּא עַל גַּבָּם הָיְתָה הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה.

הָאָבוֹת, כְּשֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְדַבֵּר עִמָּהֶם, לֹא נִגְלָה [עֲלֵיהֶם] לֹא בִּבְרָקִים וְלֹא בִרְעָמִים וְלֹא בְקוֹלוֹת וְלֹא בִזְוָעוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהֵם יוֹדְעִים אֶת־כֹּחוֹ וְאֶת־גְּבוּרָתוֹ וְאֶת־גָּדְלוֹ וְאֶת־גְּאוֹנוֹ; אֲבָל שְׁאָר הַנְּבִיאִים הָיָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נִגְלֶה עֲלֵיהֶם בְּקוֹלוֹת וּבִרְעָמִים וְלַפִּידִים לְפִי צֹרֶךְ בְּנֵי דוֹרָם. מִפְּנֵי מָה? מִפְּנֵי שֶׁאֵין בְּנֵי דוֹרָם יוֹדְעִים כֹּחַ גְּבוּרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶלָּא בְקוֹלוֹת וּבְרָקִים, וְהַלְוַאי יִכָּנֵעוּ.

הָאָבוֹת, כְּשֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נִגְלֶה עֲלֵיהֶם לְצַוֹּתָם, לֹא הָיָה מַתְנֶה עִמָּהֶם “אִם בְּחֻקּוֹתַי תֵּלֵכוּ”, “וְאִם בְּחֻקּוֹתַי תִּמְאָסוּ” – מִפְּנֵי מָה? מִפְּנֵי שֶׁהֵם יוֹדְעִים מַתַּן שְׂכָרָם שֶׁל צַדִּיקִים וּפֻרְעָנוּתָם שֶׁל רְשָׁעִים, וְאֵינָם צְרִיכִים לְהַתְנוֹת בָּהֶם; אֲבָל שְׁאָר הַנְּבִיאִים, הַלְוַאי יִפְרשׁ לָהֶם מַתַּן שְׂכָרָם וּפֻרְעָנוּתָם כַּמָּה פְּעָמִים, וְהַלְוַאי יִכָּנְעוּ בְּנֵי דוֹרָם.

הָאָבוֹת, כְּשֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְדַבֵּר עִמָּהֶם, לֹא הָיָה קוֹלוֹ מַרְעִישׁ אֶת־הָעוֹלָם, אֶלָּא בַּחֲשָׁאי, שֶׁלֹּא הָיָה הַצֹּרֶךְ לְהַשְׁמִיעַ בְּנֵי־דוֹרָם; אֲבָל שְׁאָר הַנְּבִיאִים, כְּשֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ־הוּא מְדַבֵּר עִמָּהֶם, הָיָה מַרְעִישׁ אֶת־הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “קוֹל יְיָ שֹׁבֵר אֲרָזִים”. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן; אֲבָל מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, נִתְיַחֵד מָקוֹם לְדִבּוּר, וְלֹא הָיָה הָעוֹלָם מַרְעִישׁ.

הָאָבוֹת, כְּשֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְצַוֶּה אוֹתָם לִפְנוֹת מֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ, לֹא הָיָה מַבְטִיחָם מַה הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם. מְפְּנֵי מָה? מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ בַעֲלֵי אֱמוּנָה; אֲבָל שְׁאָר הַנְּבִיאִים, כַּמָּה הַבְטָחוֹת הִבְטִיחָם, וְהַלְוַאי יַאֲמִינוּ בְּנֵי דוֹרָם. כַּמָּה הִבְטִיחַ אֶת־אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם: “אֶל־אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ”, וְכֵן בַּמִּדְבָּר, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן הָיוּ בְּסָפֵק. כַּמָּה הִבְטִיחָנוּ אַף לָנוּ: “רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה”, “קוּמִי אוֹריִ כִּי־בָא אוֹרֵךְ, “נַחֲמוּ, נַחֲמוּ עַמִּי”, “גִּילִי מְאֹד בַּת־צִיּוֹן”, “הִנֵּה יוֹם בָּא לַייָ”, הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי”– וְאַף־עַל־פִּי־כֵן אָנוּ מִתְפּוֹגְגִים.

הָאָבוֹת לֹא הָיוּ צְרִיכִים לְפָרֵשׁ לָהֶם שֵׁם הַמְפֹרָשׁ; אֲבָל שְׁאָר נְבִיאִים נִתְפָּרֵשׁ לָהֶם שֵׁם הַמְפֹרָשׁ, שֶׁהָיוּ בְּנֵי דוֹרָם צְרִיכִים לְכָךְ; רְאָיָה לְדָבָר – משֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאָמְרוּ לִי: מַה־שְּׁמוֹ? מָה אֹמַר אֲלֵיהֶם? וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה: אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה”. אַף הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אוֹמֵר לוֹ: “וָאֵרָא אֶל־אַבְרָהָם… וּשְׁמִי יְיָ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם”.

הָאָבוֹת, חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁתֵּי שָׁנִים הָיָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְדַבֵּר עִמָּהֶם, וּבְכֻלָּם לֹא נִדְבַּר עִם שְׁלָשְׁתָּם אֶלָּא חֲמִשָּׁה־עָשָׂר דִּבּוּר, שֶׁלֹּא הָיוּ צְרִיכִים לְהַתְנוֹת עִמָּהֶם בְּכָל עֵת! אֲבָל שְׁאַר הַנְּבִיאִים, כַּמָּה דִבּוּרִים בְּכָל עֵת! מִפְּנֵי בְנֵי דוֹרָם. וְגָדוֹל מִכֻּלָּם משֶׁה רַבֵּנוּ. תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵן: בְּיוֹם אֶחָד דִּבֵּר עִמּוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה פַּעַם… וְאֵיזֶה? זֶה יוֹם שֶׁהוּקַם בּוֹ הַמִּשְׁכָּן.

משנת ר"א ו

'פעם היה הכל טוב יותר' – אומרים חובבי הנוסטלגיה. 'הולך ופוחת הדור' – אומרים הציניקנים. אני סבור, שככל שאנו מספרים סיפור על תקופה עתיקה יותר, אנו מרשים לעצמנו להפליג בשבחי הדור ההוא, דור הנפילים. בלקט מדרשים זה שלפנינו מפליגים חז"ל בשבחי התקשורת הישירה והאינטימית בין האל לאבותינו – אברהם, יצחק ויעקב. אך למעשה, זהו סגנונו של ספר בראשית, שבו אלוהים מתהלך בגן לרוח היום, ותופר לאדם ולחוה בגדים. רבים מסיפורי ההתגלות של בראשית פותחים, פשוט, במילים: 'ויאמר ה' אל...' הפשטות הזאת תרמת ליצירת הרושם, כאילו אלוהים הוא ממש בן-בית אצל אבותינו, ובכל רגע נחוץ הוא פשוט מתערב בשיחה ואומר את אשר על לבו.

חז"ל עושים, כמובן, הכללות, ורק נזכיר כאן שני מעמדים, בהם דיבר ה' עם אבותינו תוך הסתייעות בגימיקים חזותיים מרשימים. האחד הוא מעמד בין הבתרים, בו מורה ה' לאברהם לסייע לו בהכנת המופע האור-קולי, שבמהלכו נותן האל לאברהם את תחזיותיו לעתיד משפחתו. השני הוא חלום סולם יעקב. נכון, שבספרי הנביאים בולטים סיפורי ההתגלות האלוהית לבן האדם, ואלה עשירים במלאכים ובשאר פעלולים אור-קוליים. אבל, מאידך, לא נשכח את כל הפעמים, בהם נאמר פשוט: "ויהי דבר ה' אל"...

גם הטענה, כאילו אלוהים דיבר אל אבותינו מעט וקצר, כי הוא לא נזקק להבטחות לעתיד בצוותו על האבות ללכת להם מכאן לשם ובחזרה, גם טענה זו אין לה על מה להתבסס. אברהם יצא לדרך מצויד בהבטחות מכאן ועד הודעה חדשה, אם כי יש להודות – אלוהים לא אמר לו היכן יסתיים מסע הנדודים שלו. יעקב, גם הוא קיבל הבטחות כל כך מפורטות מאלוהים, שניצב בראש הסולם, שהוא חש צורך להבטיח לאל משהו בתמורה.

חז"ל התמידו בגישה הזאת, האומרת כי הקשר בין האל לאדם הלך עם הדורות, ונעשה פחות ישיר. אחרי חגי, זכריה ומלאכי פסקה הנבואה, ואותות משמים המשיכו להגיע רק באמצעות בת-קול – בשידורי אודיו ולא וידאו. על פי גישה זו הלך אלוהים והתרחק מבני האדם, מה שמחד איפשר לחז"ל לדמותו באופן מופשט יותר, ומאידך – לפנטז עליו ועל הפמליה השמיימית שלו כיד הדמיון הטובה עליהם.