אָמַר ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: זוֹ הָאַגָּדָה נֶאֱמַר עָלֶיהָ: הַכּוֹתְבָהּ אֵין לוֹ חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא, וְהַדּוֹרְשָׁהּ מִתְבָּרֵךְ, בִּלְשׁוֹן סַגִּי נָהוֹר, כְּלוֹמַר יְהֵא בְּנִדּוּי, בִּקְלָלָה, וְהַשּׁוֹמְעָהּ אֵינוֹ מְקַבֵּל שָׂכָר.
וְקָשֶׁה, שֶׁהֲרֵי לָמַד ר' חִינְנָא בַּר פָּפָּא: "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה'" (דְּבָרִים ה, ד). 'פָּנִים' – תְּרֵי, שְׁנֵי פָּנִים, שֶׁהֲרֵי "פָּנִים" לְשׁוֹן רַבִּים, וְרַבִּים הֵם לְפָחוֹת שְׁנַיִם, 'בְּפָנִים' – תְּרֵי אַף הֵם שְׁנַיִם, הֲרֵי סָךְ הַכֹּל אַרְבָּעָה פָּנִים. פָּנִים שֶׁל אֵימָה לַמִּקְרָא, פְּנִים בֵּינוֹנִיּוֹת לַמִּשְׁנָה, פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת לַתַּלְמוּד, פָּנִים מַסְבִּירוֹת לָאַגָּדָה.
אָמַר ר' נְחֶמְיָה בְּשֵׁם ר' יַעֲקֹב בַּר יַנַּאי – "כְּמַיִם הַפָּנִים לַפָּנִים" (מִשְׁלֵי כז, יט). בַּנֹּהַג שֶׁבָּעוֹלָם, יֵשׁ לְךָ רַב רוֹצֶה לְלַמֵּד, וְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִלְמֹד, תַּלְמִיד רוֹצֶה לִלְמֹד וְהָרַב אֵינוֹ רוֹצֶה לְלַמְּדוֹ, אֲבָל כָּאן הקב"ה רוֹצֶה לְלַמֵּד וְהַתַּלְמִיד רוֹצֶה לִלְמֹד, מִקְרָא, מִשְׁנָה, תַּלְמוּד וְאַגָּדָה.
"סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" (שִׁיר הַשִּׁירִים ב, ה)
ר' יִצְחָק נַפָּחָא פָּתַח: 'סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת' - אֵלּוּ הֲלָכוֹת הַמְּאוֹשְׁשׁוֹת,
'רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים' – אֵלּוּ אַגָּדוֹת שֶׁרֵיחָן יָפָה כַּתַּפּוּחִים,
"כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" - אָמַר ר' יִצְחָק: לְשֶׁעָבַר כְּשֶׁהָיְתָה הַפְּרוּטָה מְצוּיָה, הָיְתָה נֶפֶשׁ אָדָם מִתְאַוָּה לִשְׁמֹעַ דְּבַר הֲלָכָה וּדְבַר אַגָּדָה.
(מסכת סופרים פרק טז הלכה ב - ד)
ספרות המשנה והתלמוד החלה, כידוע, כתורה שבעל-פה. העלאתה על הכתב נחשבה לבעיה, והתקופה הארוכה בה נוצרה ספרות זו ולא הועלתה על הכתב איפשרה לאותם דברי חכמים להתגוון ולהתעשר, ולהחזיק בתוכה גם דברים הסותרים אלה את אלה. בתוך הספרות המגוונת הזאת בלטה ההבחנה בין דברי הלכה לדברי אגדה, והספק לגבי העלאת הדברים על הכתב בלט במיוחד לגבי דברי האגדה. עובדה היא, שבני הקבצים הגדולים ביותר של ספרות זו, המשנה והתלמוד, אין הפרדה בין דברי הלכה לדברי אגדה. הניסיונות לרכז בנפרד את שתי הסוגות האלה הופיע הרבה יותר מאוחר.
ר' יהושע בן לוי, אמוראי ארץ ישראלי מהדור הראשון, מגנה הן את העלאת דברי האגדה על הכתב, הן את הדרישה בהם, ואינו מייחס ערך להאזנה להם. זו דעתו, ועוד נראה כי חכמים אחרים היו סבורים אחרת. ר' יהושע אינו מנמק כאן את אמירתו, ואנו יכולים רק לנחש, שהוא היה טיפוס 'רציני', שהעריך במיוחד את דברי ההלכה, אלה הדברים המסבירים לנו את מצוות התורה ומנסחים את הנגזרות שלהם לתקופתו. עבורו היו אולי דברי האגדה בגדר קישוט, או בגדר טריק למשיכת תשומת לבם של ההדיוטות, ותו לא. מי שדורש בדברי אגדה, כלומר מפתח אותם ומקדיש להם זמן דיון – אפילו ראוי לקללה, על פי ר' יהושע.
אבל מסכת סופרים נמצאת כבר במקום אחר. 'קָשֶׁה' לה הדבר הזה, קשה האמירה הזאת, והיא מנמקת. על פי ר' חיננא בר פפא כבר התורה מכירה בפנים הרבות שדבר ה' לובש בבואו אל בני האדם. בפרק ה' בספר דברים נאמר: 'פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהֹוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ'. והנה לפנינו מדרש אגדה על פסוק זה: 'פָּנִים' נאמר ברבים, ועל כן אפשר להניח שמדובר לפחות בשניים, בשני פנים לדבר התורה. 'פָּנִים בְּפָנִים' – זה פעמיים 2, כלומר 4. והנה ארבע פניה של התורה: מקרא, משנה, תלמוד ואגדה. ומדוע זקוקה התורה להופיע בארבע פנים שונות? 'פָּנִים שֶׁל אֵימָה לַמִּקְרָא, פְּנִים בֵּינוֹנִיּוֹת לַמִּשְׁנָה, פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת לַתַּלְמוּד, פָּנִים מַסְבִּירוֹת לָאַגָּדָה'. מצוות התורה מונחתות מלמעלה בסגנון המפחיד שאנו מכירים מהתורה. המשנה כבר מורידה את סגנון הדברים לפנים בינוניות, מעשיות, המתאימות ליישום בחיי יומיום. חכמי התלמוד כבר מצאו עונג משחקי בפלפולים, בתרבות הויכוח בין תלמידי חכמים, ומדרשי האגדה, בנוסף להנאה שהם גורמים, באים להדגים ולהסביר בדרכם המיוחדת – פעמים רבות במשלים.
חכם אחר, ר' נחמיה, מזכיר את הפסוק ממשלי: 'כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם', פסוק המדמה את יחסי הגומלין בין שני בני אדם להשתקפות של הפנים המביטות במים. וכמו ש'פנים בפנים' של התורה עבור טרנספורמציית משמעות אצל חז"ל, כך גם פסוק זה ממשלי. ההשתקפות היא, עבור ר' נחמיה, יחסי הגומלין שבין אלוהים לתלמידו האדם, ששניהם חפצים בקשר ההדדי העוסק בלימוד תורה, ורצון זה מתממש דוקא בגיוון של העיסוק במקרא, במשנה, בתלמוד ובאגדה. הכל בחבילה אחת!
הפסוק המקראי השלישי המופיע בקטע זה הוא משיר השירים: 'סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי'. ר' יצחק נפחא, בן הדור השני של אמוראי ארץ ישראל, חבר בבית מדרשו של ר' יוחנן, מציג את הפסוק הזה כאלגוריה לתשוקה החושנית של התלמיד לתורה, המגולמת הן בדברי הלכה והן בדברי אגדה. האשישות של שיר השירים הופכות אצלו להלכות המאוששות ומחזקות את ההבנה, ואילו התפוחים הריחניים הם האגדות המשובבות את נפש התלמיד. ר' יצחק מדבר בנוסטלגיה על אותם ימים רחוקים, שהפרוטה היתה מצויה, וזמנם של תלמידי חכמים היה בידם, והיה פנוי להתענג גם על דברי הלכה וגם על דברי אגדה.
אז יש לנו כאן, במחיצה אחת, דברי חכם, שהיה מעדיף שדברי אגדה לא היו מועלים כלל על הכתב, ובוודאי שלא נדרשים וגוזלים את זמננו, ולעומתו דברי חכמים אחרים, הסבורים שדברי אגדה ערכם רב, וכי הם חלק אינטגרלי ובלתי ניתן להפרדה של לימוד תורה.