הֻזְכַּר קֹדֶם, שֶׁהָאֵשׁ נִבְרְאָה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, וְשׁוֹאֲלִים: וָאוּר (אֵשׁ) בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת נִבְרָא? וַהֲרֵי שָׁנִינוּ בַּבָּרַיְתָא: עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שֶׁבְּכָל אֶחָד מֵהֶם יֵשׁ צַד שֶׁל נֵס וּפֶלֶא, וְאֵלּוּ הֵן: בְּאֵר שֶׁל מִרְיָם, וְהַמָּן שֶׁיָּרַד בַּמִּדְבָּר, וְקֶשֶׁת, כְּתָב שֶׁל הַלּוּחוֹת, וּמִכְתַּב בּוֹ נֶחְקָק כְּתָב הַלּוּחוֹת, וְהַלּוּחוֹת עַצְמָן, וְקִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וּמְעָרָה שֶׁעָמַד בּוֹ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ, פְּתִיחַת פִּי הָאָתוֹן וּפְתִיחַת פִּי הָאָרֶץ לִבְלֹעַ אֶת הָרְשָׁעִים בִּזְמַן קֹרַח.
ר' נְחֶמְיָה אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: אַף הָאוּר וְהַפֶּרֶד שֶׁהוּא כִּלְאַיִם, נִבְרָא אָז. ר' יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: אַף הָאַיִל, שֶׁשָּׁחַט אַבְרָהָם אָבִינוּ בִּמְקוֹם יִצְחָק, וְתוֹלַעַת הַשָּׁמִיר, שֶׁחָתְכוּ בּוֹ אֶת אַבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ. ר' יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַצְּבָת. הוּא הָיָה אוֹמֵר: צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה, וּצְבָת רִאשׁוֹנָה מִי עָשָׂה? שֶׁהֲרֵי לִיצִירַת צְבָת אַחַת חַיָּבִים לְהֵעָזֵר בִּצְבָת אַחֶרֶת! הֲרֵי מִכָּאן, כִּי צְבָת רִאשׁוֹנָה - בְּרִיָּה בִּידֵי שָׁמַיִם הִיא. אָמַר לוֹ: אֶפְשָׁר יַעֲשֶׂנָּה תַּבְנִית צְבָת בִּדְפוּס, וְיִקְבָּעֶנָּה בִּיצִיקָה בִּלְבַד, וְאֵין צֹרֶךְ לַעֲשׂוֹתָהּ דַּוְקָא עַל יְדֵי צְבָת אַחֶרֶת. הֲרֵי מִכָּאן, שֶׁבִּרְיָה בִּידֵי אָדָם הִיא. עַל כָּל פָּנִים שָׁנִינוּ שָׁם, שֶׁהָאֵשׁ נִבְרְאָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת!
בבלי פסחים עפ"י שטיינזלץ
אחת התופעות המוכרות ביותר בעולם המציאות, שאנו מכירים, היא קשר סיבה-מסובב, אותו קשר שבין תופעה אחת לתופעה אחרת, הנגרמת על ידי הראשונה. זו אחת מהדרכים שלנו להסביר את עולם הטבע, כמו גם את החברה האנושית. בניסיון להבין תופעה אחת אנו מחפשים תופעה קודמת, תופעה שגרמה לה. העמקת החקירה עוברת לאותה סיבה, ומנסה להסביר גם אותה באותה הדרך. דוגמה יפה לסוג זה של מבט על המציאות היא מחזור המים בטבע. בתופעה זו אנו מגלים משהו נוסף – המחזוריות, המביאה אותנו שוב ושוב לנקודה בה התחלנו את החקירה שלנו.
כאשר אין מחזוריות, אנו מחפשים ומוצאים סיבות, וסיבות שגרמו לאותן סיבות, וכך הלאה, או אחורה, על ציר הזמן, עד שאנו מגיעים לתופעה, שאין אנו יודעים לזהות מה גרם להיווצרותה. זה הרגע, בו אדם המאמין באלוהים יכול לעצור, ולומר כי את אותה תופעה קמאית ברא אלוהים עוד בימי בראשית.
אמנם עיקרו של הדיון במסכת פסחים הוא האוּר, האש, אותה תופעה שהיא תערובת של אויר וחום, אוֹר וריח, ועל כן חז"ל רואים בה מעין יצור כלאיים, בדומה לפרד. את האש אנו יוצרים בחיי יומיום על ידי קירוב אש אחרת אל חומר דליק, כלומר – עלינו לחפש אש אחרת. זה מביא אותנו לאותה שאלה: והאש הראשונה שבערה בעולם – מי יצר אותה, כיצד ומתי.
ולפתע מכניס ר' יהודה עוד פריט לרשימת אותם דברים מופלאים, שרגע יצירתם הוא, כך הוא סבור, בריאת העולם – הצְבָת! אותו כלי עבודה מחובר חיבור אמיץ עם האש – במלאכת הנפח, המחשל כלי ברזל באמצעות אש, המרככת את הברזל הקשה, באמצעות פטיש, המכה בברזל בעודו חם, ובאמצעות צבת, המאפשרת לנו לאחוז בברזל הלוהט בלי להיפצע. כך מייצרים כלי ברזל חדשים. אבל גם הצבת עצמה עשויה מברזל. חומרים אחרים, המשרתים אותנו כיום בהגנה על ידינו מחום קיצוני, כמו סיליקון, לא היו נמצא אז. ובכן, מי יצר את הצבת, המשרתת אותנו במלאכת חישול הצבת החדשה? וכל אנו מגיעים לשרשרת אינסופית של 'צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה', ולשאלה הנהדרת: ואת הצבת הראשונה איך יצרו, אם לא היתה צבת שקדמה לה?
במילון רב-מילים מצאנו: 'ביטוי זה אומר, שאין דבר שנוצר יש מאין, ולכל גוף או עניין יש גורם או סיבה (כפי שלשם עשיית צבת יש צורך להשתמש בצבת אחרת). לפי משנָה זו, את הצְבָת הראשונה בעולם אכן ברא הקב"ה יש מאין. ביטוי זה משמש גם ככינוי לעניין סבוך שמרכיביו אחוזים זה בזה כשלשלת'.
ואשר לשאלה הנהדרת: 'ואת הצבת הראשונה איך יצרו, אם לא היתה צבת שקדמה לה?' - זו, כמובן, שאלה פילוסופית מתחום הלוגיקה, ולא שאלה מעשית מתחום מלאכת הנפחות. הצבת היא רק משל. על שאלה זו מנסים חז"ל לענות בשתי תשובות אפשריות: א. אלוהים יצר את הצבת הראשונה עוד בבריאת העולם. ב. הצבת הראשונה נוצרה בטכניקה אחרת, כמו יציקת ברזל לוהט לתוך תבנית. שתי התשובות מתאימות לשאלה הפילוסופית הרחבה יותר. התשובה הראשונה מתירה את הפלונטר בעזרת השם (זה תמיד נוח...), ואילו השנייה רציונלית יותר, והיא מעריכה שדברים בסיסיים נוצרו על ידי דברים בסיסיים ופשוטים עוד יותר, שאולי היו הרבה פחות יעילים, אבל איפשרו, צעד אחר צעד, התקדמות של ציביליזציה עד להישגי ימינו אנו.