רָבָא הָיָה יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַב נַחְמָן. רָאָהוּ שֶׁהוּא עוֹמֵד לָמוּת. אָמַר לוֹ רַב נַחְמָן לְרָבָא: יֹאמַר לוֹ אֲדוֹנִי לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת שֶׁלֹּא יְצַעֲרֵנִי. אָמַר לוֹ רָבָא: וְכִי אֲדוֹנִי לֹא אָדָם חָשׁוּב הוּא, שֶׁמִּתְחַשְּׁבִים בּוֹ בַּשָּׁמַיִם? אָמַר לוֹ רַב נַחְמָן: בְּעוֹלָם עֶלְיוֹן מִי חָשׁוּב, מִי נִכְבָּד, מִי מְתֻקָּן?!
אָמַר לוֹ רָבָא לְרַב נַחְמָן: יֵרָאֶה לִי אֲדוֹנִי בַּחֲלוֹם לְאַחַר מִיתָה. נִרְאָה לוֹ. אָמַר לוֹ רָבָא: וְכִי הָיָה לוֹ לַאֲדוֹנִי צַעַר בְּמִיתָה? אָמַר לוֹ רַב נַחְמָן: כְּהוֹצָאַת שְׂעָרָה מֵחָלָב, שֶׁהִיא קַלָּה בְּיוֹתֵר, וְעִם זֹאת אִלּוּ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֵךְ לְאוֹתוֹ עוֹלָם, עוֹלָם הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁהָיִיתָ – לֹא הָיִיתִי רוֹצֶה, שֶׁמְּרֻבָּה אֵימָתוֹ שֶׁל מַלְאַךְ הַמָּוֶת, וְלֹא הָיִיתִי רוֹצֶה לַעֲבֹר פַּעַם נוֹסֶפֶת אֵימָה זוֹ.
רַב שְׂעוֹרִים, אָחִיו שֶׁל רָבָא, הָיָה יוֹשֵׁב לִפְנֵי רָבָא, וְרָאָה אוֹתוֹ שֶׁהוּא עוֹמֵד לָמוּת. אָמַר לוֹ רָבָא לְאָחִיו: יֹאמַר לוֹ אֲדוֹנִי לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת, שֶׁלֹּא יְצַעֲרֵנִי. אָמַר לוֹ רַב שְׂעוֹרִים לְרָבָא: וְכִי אֲדוֹנִי לֹא חֲבֵרוֹ שֶׁל מַלְאַךְ הַמָּוֶת הוּא? שֶׁיָּדוּעַ הָיָה שֶׁלֹּא הָיָה חוֹשֵׁשׁ מִמֶּנּוּ. אָמַר לוֹ רָבָא: (מעת) שֶׁנִּמְסַר וְאָבַד מַזָּלִי, שֶׁנִּגְזַר עָלַי לָמוּת, שׁוּב לֹא מַשְׁגִּיחַ בִּי מַלְאַךְ הַמָּוֶת (שֶׁאֵינוֹ שָׂם לֵב אֵלַי). אָמַר לוֹ רַב שְׂעוֹרִים לְרָבָא: יֵרָאֶה לִי אֲדוֹנִי בַּחֲלוֹם לְאַחַר מִיתָה. וְאָכֵן, נִרְאָה לוֹ. אָמַר לוֹ רַב שְׂעוֹרִים לְרָבָא: הָיָה לוֹ לַאֲדוֹנִי צַעַר בְּמִיתָה? אָמַר לוֹ: כְּמוֹ דְּקִירָה שֶׁל הַקָּזַת דָּם.
בבלי מועד קטן עפ"י שטיינזלץ
חווית המוות, כפי שחווה אותה מי שמת בעצמו, היא ארץ נעלמת מבני האדם, שכן איש לא שב מארצות המתים לספר איך זה היה למות. בדורנו, בו מתרחשים לעתים מקרים של מוות קליני, יש עניין רב לשמוע מפי אלו ששבו לחיים, אם זכור להם משהו מאותה שעה מיוחדת שבין החיים למוות, וקשה מאד לדעת, עד כמה שולט הדמיון האנושי בזיכרונות אלה. צמד הסיפורים שלנו מציע פתרון ספרותי יפה: המת שב אל החי בחלום, ומספר מה ארע לו ברגע המוות.
שני הסיפורים כל כך דומים, שנראה שהם שתי גרסאות של אותו הסיפור, כלומר – חכמים בדורות מאוחרים יותר כבר אינם בטוחים למי לייחס את הסיפור. נניח לרגע את הסיפור הראשון, ונעסוק בשני.
גיבורי הסיפור השני הם רבא, אחד מגדולי אמוראי בבל, ואחיו, רב שעורים (או סערם), עליו כמעט ואין שום תיעוד נוסף בספרות התלמודית. רב שעורים יושב אצל אחיו, הרב המכובד, ורואה שהאיש עומד לנפוח את נשמתו. מתוך חבלי הגסיסה אומר רבא לאחיו, שיבקש ממלאך המוות שלא יגרום לו סבל רב בשעת הפטירה. אמנם מלאך המוות אינו מדבר בסיפור, אך הוא נוכח בו. רב שעורים סבור, כי אחיו רבא אפילו מיודד עם מלאך המוות, ועל כן הוא תוהה מדוע מבקש רבא את עזרתו. לא מצאתי מדרשים המספרים על ידידות זאת, ורבא אומר, שכאשר הגיע יומך, אין לידידות זו כל משמעות. לבקשת רב שעורים, שב רבא לאחר מותו, ומופיע בחלומו של אחיו לספר לו איך היה. ובחלום שואל רַב שְׂעוֹרִים את רָבָא: הָיָה לוֹ לַאֲדוֹנִי צַעַר בְּמִיתָה? אומר לוֹ רבא המת: כְּמוֹ דְּקִירָה שֶׁל הַקָּזַת דָּם. כלומר, קלי-קלות...
נשוב אל הסיפור הראשון, שהוא אולי הדיווח היחידי מהתלמוד על מפגש קודם של רבא עם מלאך המוות. בסיפור הראשון רבא הוא התלמיד, היושב אצל רבו, רב נחמן, כשהוא על ערש דווי. ושוב, מלאך המוות נמצא בחדר, אם כי אינו מדבר. הכל מתנהל כמו בסיפור השני, אלא שכאשר מדווח רב נחמן בחלום לתלמידו איך היה למות, הוא מוסיף, כי לו היה אלוהים מציע לו לשוב אל ארץ החיים, היה מוחל על הטובה, ולא בגלל הסבל של רגע המוות, שהיה קל כשליפת שערה מקערת חלב, אלא בגלל פחד המוות, שתקף אותו רגע לפני כן.
וכשאנו מחברים את שני הסיפורים מתקבל משהו נוסף. אותו רבא למד מפי רבו, רב נחמן, שרגע המוות אין בו כל סבל, ובכל זאת הוא אפוף בפחד נורא מפני מותו שלו. מה אפשר ללמוד מזה? רובנו מעריכים כי רגע המוות עבור אנשים רבים אינו כרוך בסבל נורא, ובכל זאת פחד המוות הוא סבל גדול עבור רובנו. אולי הסבל הגדול אינו סבל פיסי כלל, כי אם האימה של ההתאיינות.