נֶאֱמַר "וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים" (מְלָכִים ב ב, כד)
רַב וּשְׁמוּאֵל נֶחְלְקוּ בְּכָךְ, אֶחָד מֵהֶם אָמַר: נֵס הָיָה זֶה. וְאֶחָד מֵהֶם אָמַר: נֵס בְּתוֹךְ נֵס. וּמַסְבִּירִים: מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהָיָה זֶה נֵס - יַעַר הָיָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, אֲבָל דֻּבִּים לֹא הָיוּ שָׁם, וְנַעֲשָׂה נֵס וְנוֹצְרוּ. מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהָיָה זֶה נֵס בְּתוֹךְ נֵס - לֹא יַעַר הָיָה שָׁם, וְלֹא דֻּבִּים הָיוּ שָׁם. וְשׁוֹאֲלִים: וְלָמָּה הֻצְרַךְ לַעֲשׂוֹת נֵס בְּתוֹךְ נֵס? וְשֶׁיִּהְיוּ דֻּבִּים וְשֶׁלֹּא יִהְיֶה יַעַר, שֶׁעֶצֶם הַיַּעַר לֹא הָיָה בּוֹ נֵס כְּלָל?! וּמַסְבִּירִים: שֶׁהַדֻּבִּים מְפַחֲדִים בְּשֶׁטַח גָּלוּי, אֲבָל בְּתוֹךְ הַיַּעַר, שֶׁהוּא מְקוֹמָם, הֵם מִתְנַפְּלִים אֲפִילּוּ עַל בְּנֵי אָדָם.
בבלי סוטה
נזכיר את המקור המקראי:
וַיַּעַל (אלישע) מִשָּׁם בֵּית אֵל, וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ, וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר, וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ, וַיֹּאמְרוּ לוֹ: עֲלֵה, קֵרֵחַ! עֲלֵה, קֵרֵחַ! וַיִּפֶן אַחֲרָיו, וַיִּרְאֵם, וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהוָה, וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר, וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים.
ראשית הקריירה של אלישע כנביא ועושה נסים היא אינטנסיבית למדי. רגע אחרי שנפרד מרבו אליהו, שעלה במרכבת אש למרומים, הוא מרפא את המים המרים שביריחו, ואחר, בדרכו אל בית-אל שבהרי יהודה, מציקים לו נערים, הלועגים לקרחת שלו. הוא מקלל אותם בשם ה', ושתיים דובים יוצאות מהיער ומרטשות ארבעים ושנים פוחחים. זה הנביא, שמאוחר יותר יפנה לעיסוקים דיפלומטיים ואף יחולל ניסים ברמה הלאומית. הסיפור על שתים דובים בוודאי נפוץ ברחבי ממלכת ישראל ועשה לו שם כמי שלא כדאי להסתבך אתו.
חז"ל אינם מתלבטים במדרש הזה לגבי המוסריות של מעשה אלישע. המקרה אירע פחות א יותר באזור בו משתוללים כעת נערי הגבעות, ובמקום שתים דובים צריכים חיילים ושוטרים למנוע את הנזקים הרבים שהם מחוללים. חז"ל שואלים אם הסיפור הזה מציאותי, או שייך לתחום הניסי, כפי שמתאים לנביא בעל עוצמה כאלישע. קודמו של אלישע, אליהו הנביא, לא היה יותר צמחוני, ובגמר על הר הכרמל הוא הביא למותם של ארבע מאות נביאי בעל. אלוהים מתערב באותם ימים ברגל גסה בקורות הממלכה החטאה הזאת, וביד נביאיו הוא מחולל פוגרומים לא מעטים.
אם כן, קובעים, חז"ל – גם סיפור אלישע הקרח והדובים הרצחניים שייך למחלקת הניסים. עדיין מתלבטים רב ושמואל מה היה, בעצם, הנס כאן. רב אומר: בדרך לבית-אל היה יער, אך דובים לא היו בו (אגב, הדוב הסורי היה קיים בחבלי ההר בארץ ישראל, ובעיקר בחרמון, עד לשנות השלושים של המאה ה-20). הנס שחולל אלישע היה בריאת דובים באותו יער, שהיה עד אותה שעה ריק מדובים (הדרך מיריחו לבית-אל עוברת בספר המדבר, וככל הנראה דובים לא היו בו). שמואל מתחרה ברב, וטוען כי זה היה נס בתוך נס ('נס טורבו' או 'נס פלוס' היו קוראים לזה בימינו). גם יער לא היה שם, ואלישע ברא לצורך האירוע יער, ובתוכו דובים. מקשים החכמים: ולא היה די בבריאת הדובים? לזה יש להם הסבר מתחום מדעי הטבע: לו ברא אלישע דובים בלבד, היו אלה מפחדים לתקוף חבורה של ארבעים ושנים נערים, אבל בתוך היער, שזה ההביטאט של הדובים, המשרה עליהם תחושת ביטחון, לא יהססו לתקוף בני אדם.
ואנו, הנדהמים עדיין מעוצמת הסיפור, היכול בנקל להתחרות באכזריותו עם אגדות האחים גרים, נותרים עם השאלה, שחז"ל לא התענינו בה: מה היתה צריכה להיות התגובה המידתית ל-shaming שעשו אותם פרחחים לאיש הקרח שפגשו במעלה הדרך לבית-אל?
ואפשר גם לשאול: מה היה להם, לאותם נערים, נגד אלישע? מדוע סיפורם מופיע לאחר סיפור ריפוי המים המרים של יריחו? ומדוע קראו לאלישע 'קרח'? רש"י עושה מטעמים משלוש השאלות האלה. על פי רש"י, הנערים שלגלגו על אלישע היו מיריחו; המים ביריחו היו רעים, ופרנסת הנערים הייתה בהובלת מים טובים ליריחו. טיהור מי המעיין ביריחו על ידי אלישע גזלה (הקריחה) את פרנסתם ומכיוון שהיו 'מקטני אמנה, שהיו דואגים שפסקה פרנסתם בשביל שנרפאו המים', צעקו לעברו (בצאתו לכיוון בית אל) 'עלה קרח!'.
אותו דיון לא ממש חשוב בין רב ושמואל השאיר שריד במאגר הניבים והפתגמים של הלשון עברית, בפתגם 'לא דובים ולא יער'. אנו נשתמש בו גם כיום, כתגובה על סיפור פנטסטי, הנראה לנו מצוץ מן האצבע, וכאלה נפוצים בימינו כפטריות אחר הגשם.