"ה' צַדִּיק יִבְחַן" (תְּהִלִּים י"א ה'). אָמַר ר' יִצְחָק: בַּמֶּה הוּא בּוֹחֵן הַצַּדִּיקִים? בְּמִרְעֶה.
דָּוִד נִבְחַן בְּמִרְעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת" וְגוֹ' (תְּהִלִּים ע"ח ע').
עָמוֹס נִבְחַן בְּמִרְעֶה: "וַיִּקָּחֵנִי ה' מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן" (עָמוֹס ז' ט"ו).
אַף מֹשֶׁה נִבְחַן בְּמִרְעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמֹשֶׁה הָיָה רוֹעֶה" וְגוֹ' (שְׁמוֹת ג' א').
תנחומא בובר
על פי מדרש זה הצדיקים, המנהיגים והנביאים של עמנו נבחרים על ידי ה' לאחר שהם נבחנים במבחן הצדיקים. מהיכן בא רעיון זה? מאותם פסוקים במזמור תהלים י"א:
ד יְהוָה בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ, יְהוָה בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ. עֵינָיו יֶחֱזוּ, עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם.
ה יְהוָה צַדִּיק יִבְחָן, וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ.
ו יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים, אֵשׁ וְגָפְרִית, וְרוּחַ זִלְעָפוֹת מְנָת כּוֹסָם.
ז כִּי צַדִּיק יְהוָה, צְדָקוֹת אָהֵב; יָשָׁר, יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ.
התקבולת הניגודית בקטע מציבה את מבחן הצדיקים מול שנאת הרשעים. זו הנגדה מעניינת. לצדיק אין מה לחשוש מהמבחן האלוהי, גם אם הוא כרוך בסבל, שכן המבחן יוכיח לאל את צדקתו של הנִּבחן, ומכאן פתוחה הדרך לפניו ליהנות מאהבת האל.
המבחן הטוב ביותר, על פי מדרש זה, הוא במרעה. חז"ל מוצאים שלוש דוגמאות לכך במקרא.
'דָּוִד נִבְחַן בְּמִרְעֶה'. ההסתמכות על פסוקי מזמור ע"ח היא, לכאורה, מיותרת, שכן ספר שמואל כולל את רעיית הצאן בביוגרפיה של דוד, אך נגיע לכך בהמשך.
מזמור ע"ח מספר על שלבי הבחירה, שהסתיימו במלכות דוד:
סז וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף, וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר.
סח וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה; אֶת הַר צִיּוֹן, אֲשֶׁר אָהֵב.
סט וַיִּבֶן כְּמוֹ רָמִים מִקְדָּשׁוֹ; כְּאֶרֶץ יְסָדָהּ לְעוֹלָם.
ע וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ; וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן.
עא מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ.
עב וַיִּרְעֵם כְּתֹם לְבָבוֹ, וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם.
ברור, שמזמור זה נכתב ביהודה אחרי חורבן ממלכת ישראל. על פי המזמור מאס ה' ב'אוהל יוסף'. שני בניו של יוסף, מנשה ואפרים, היו השבטים הדומיננטיים בממלכת ישראל. במקום שבטי יוסף, בהם מאס, בחר אלוהים בשבט יהודה, הוא השבט המרכזי בממלכה הדרומית, ומקרבו יצאה שושלת המלוכה של בית דוד. המזמור מזכיר גם את בחירת ה' בהר ציון, כלומר בירושלים כמקום האחד והיחיד, שבו מותר פולחן אלוהים.
רש"י, המסתמך על מדרש חז"ל אחר, מסביר את "מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ" - שהיה (דוד) רועה לאביו הצאן המניקות, שהיה רחמני, ומוציא הגדיים תחלה, ומאכילן ראשי עשבים העליונים, שהם רכים, ומוציא התיישים אחריהם, ואוכלין אמצע העשבים, ואחר כך מוציא הזקנות, ואוכלות השרשים. אמר הקב"ה: ראוי הוא זה להיות רועה את עמי.
בשמואל א' ט"ז מסופר על הבחירה בדוד:
י וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו לִפְנֵי שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי: לֹא בָחַר יְהוָה בָּאֵלֶּה. יא וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי: הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים? וַיֹּאמֶר: עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן, וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי: שִׁלְחָה, וְקָחֶנּוּ, כִּי לֹא נָסֹב עַד בֹּאוֹ פֹה. יב וַיִּשְׁלַח, וַיְבִיאֵהוּ, וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי. וַיֹּאמֶר יְהוָה: קוּם מְשָׁחֵהוּ, כִּי זֶה הוּא.
בפרק י"ז מוזכר פעם נוספת עיסוקו של דוד ברעיית צאן:
לד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל: רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן, וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר. ה וְיָצָאתִי אַחֲרָיו, וְהִכִּתִיו, וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו, וַיָּקָם עָלַי, וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ, וְהִכִּתִיו, וַהֲמִיתִּיו. לו גַּם אֶת הָאֲרִי, גַּם הַדֹּב, הִכָּה עַבְדֶּךָ, וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם, כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים. לז וַיֹּאמֶר דָּוִד: יְהוָה, אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב, הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד: לֵךְ, וַיהוָה יִהְיֶה עִמָּךְ.
בסיפור דוד הרועה נטמנים הזרעים הראשונים של האמונה במבחן הרועה. מי שמגן על צאנו באומץ לב ראוי להיות גם מנהיג של בני עמו.
'עָמוֹס נִבְחַן בְּמִרְעֶה': עמוס היה מראשוני נביאי הכתב. מוצאו בממלכת יהודה, מתקוע, אך עיקר נבואתו נישאה על ממלכת ישראל. וכך כתוב בפרק ז' בעמוס:
יב וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל עָמוֹס: חֹזֶה, לֵךְ בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה, וֶאֱכָל שָׁם לֶחֶם, וְשָׁם תִּנָּבֵא. יג וּבֵית-אֵל לֹא תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא, כִּי מִקְדַּשׁ-מֶלֶךְ הוּא, וּבֵית מַמְלָכָה הוּא. יד וַיַּעַן עָמוֹס, וַיֹּאמֶר אֶל אֲמַצְיָה: לֹא נָבִיא אָנֹכִי, וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי, כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי, וּבוֹלֵס שִׁקְמִים. טו וַיִּקָּחֵנִי יְהוָה מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן, וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהוָה: לֵךְ, הִנָּבֵא אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל.
עמוס, המתעמת חזיתית עם נביא מקומי בעל מעמד, אמציה שמו, מתאר את עצמו כנביא 'לא מקצועי'. הוא איש כפר, שעסק ברעיית בקר, בבליסת שקמים (פעולה הקשורה, כנראה, בהשבחת פרי השקמה) וברעיית צאן. גם לגבי עמוס, כמו לגבי דוד, אין המקרא אומר כי רעיית צאן היא שהכשירה אותו למנהיגות או לנבואה, אבל עמוס זוכה להיכלל ברשימת 'המנהיגים הרועים'. אם בסיפור דוד נתגלה אומץ לבו של המועמד למנהיגות, הרי שעמוס מציג משהו שונה – אולי את הפשטות והצניעות של איש הכפר, העומדות בניגוד חריף לשחיתות של שועי הערים הישראליות, אותם מוכיח עמוס על מעשיהם הנלוזים.
'מֹשֶׁה נִבְחַן בְּמִרְעֶה'. לפני שנבחר למנהיגות היה משה תחילה נסיך בארמון המצרי, ואחרי כן, עם בריחתו מפני פרעה אל ארץ מדין, רועה צאן, ככתוב בשמות ב':
וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן, וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר. טז וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת, וַתָּבֹאנָה, וַתִּדְלֶנָה, וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. יז וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים, וַיְגָרְשׁוּם. וַיָּקָם מֹשֶׁה, וַיּוֹשִׁעָן, וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם. יח וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן, וַיֹּאמֶר: מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם? יט וַתֹּאמַרְןָ: אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים, וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ, וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן. כ וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו: וְאַיּוֹ? לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ? קִרְאֶן לוֹ, וְיֹאכַל לָחֶם. כא וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ, וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה.
בתוך תמונת המאבקים בין רועי הצאן המדיינים, מבליט משה תכונה נוספת, המעידה על התאמתו למנהיגות בני אדם: אהבת הצדק והנכונות להסתכן למענה.
חז"ל לא הסתפקו במעט שמספר ספר שמות על משה רועה הצאן, והם מחברים אגדה יפה, המציגה את משה הרועה כמי שחומל על הצאן – עוד תכונה המתאימה למי שאמור לכאוב את סבל עמו ולדאוג לכל מחסורו. האגדה מופיעה בשמות רבה:
אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: כְּשֶׁהָיָה משֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, רוֹעֶה צֹאנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ בַּמִּדְבָּר, בָּרַח מִמֶּנּוּ גְּדִי, וְרָץ אַחֲרָיו, עַד שֶׁהִגִּיעַ לְחָסוּת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְחָסוּת, נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּרֵכָה שֶׁל מַיִם, וְעָמַד הַגְּדִי לִשְׁתּוֹת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ משֶׁה אֶצְלוֹ, אָמַר: אֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ, שֶׁרָץ הָיִיתָ מִפְּנֵי צָמָא, עָיֵף אַתָּה! הִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ, וְהָיָה מְהַלֵּךְ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, כָּךְ, חַיֶּיךָ - אַתָּה תִרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל. הָוֵי: "וּמשֶׁה הָיָה רוֹעֶה".
נזכיר עוד דמות מקראית חשובה מאד, שעסקה ברעיית צאן ובגידולו – יעקב אבינו. חז"ל אינם מוצאים לנכון לצרף אותו לרשימה שלהם, אולי משום שכל מה שעולה מדפי ספר בראשית על התנהגותו של יעקב כרועה צאן הוא כשרונו הגדול להגדיל את פוריות העדר ולשלוט בצבעי הכבשים או העיזים. מזה קצת קשה להסיק כישורי מנהיגות.
נסיים בדבריו של אברבנאל, ספרד, המאה ה-15, שגם הוא ראה קשר בין רעיית הצאן לשליחות ההנהגתית שקיבל הרועה בהמשך הדרך:
כיוון שישראל משולים לצאן, על כן בחר ה' באיש רועה לתתו עליהם, ושני הפירושים במצורף: שהיו האבות הקדושים רועי צאן, לפי שהשלמים באותו מלאכה, הם הראויים והמוכנים להנהיג העם בשלם שבעניינים. וכן, והיה זה לפי שעדת ה' כצאן. והרועה, אשר עדרו ירעה ברחמים, ותידד שנתו מעיניו לשמור עדרו, הוא המוכן לרעות ביעקב, לנהוג כצאן יוסף.