אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב, "עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר, נִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר" (אִיּוֹב ט י)? תֵּדַע לְךָ, שֶׁכָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁהָיוּ מִן אָדָם הָרִאשׁוֹן וְשֶׁיִּהְיוּ עַד סוֹף כָּל הָעוֹלָם, כֻּלָּן נִבְרְאוּ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. וְכֻלָּן בְּגַן עֵדֶן, וְכֻלָּן הָיוּ בְּמַתַּן תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עוֹמֵד הַיּוֹם, וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (דְּבַר' כט יד). וּמָה שֶׁאָמַר: "עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר", אֵלּוּ גְּדוֹלוֹת שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּיצִירַת הַוָּלָד. (אֶלָּא) בְּשָׁעָה שֶׁבָּא אָדָם לְשַׁמֵּשׁ עִם אִשְׁתּוֹ, רוֹמֵז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְאָךְ הַמְמֻנֶּה עַל הַהֵרָיוֹן, וּשְׁמוֹ לַיְלָה. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לוֹ: דַּע שֶׁזּוֹ הַלַּיְלָה נוֹצַר אָדָם מִזֶּרַע פְּלוֹנִי, דַּע לְךָ וְהִשָּׁמֵר בְּזוֹ הַטִּפָּה, וְטֹל אוֹתָהּ בְּכַפְּךָ, וּזְרַע אוֹתָהּ בַּגֹּרֶן לִשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה חֲלָקִים. וְהוּא עוֹשֶׂה לוֹ כֵּן. מִיָּד נוֹטֵל בְּיָדוֹ, וּמֵבִיא לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, וְאוֹמֵר לְפָנָיו: עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי.
וְטִפָּה זוֹ מַה תְּהֵא נִגְזַר עָלֶיהָ? מִיַּד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר עַל הַטִּפָּה מָה יְהֵא בְּסוֹפָהּ, אִם זָכָר אִם נְקֵבָה, אִם חַלָּשׁ אִם גִּבּוֹר, אִם עָנִי אִם עָשִׁיר, אִם קָצָר אוֹ אָרֹךְ, אִם מְכֹעָר אוֹ נָאֶה, אִם עָבָה אוֹ דַּק, אִם בָּזוּי אוֹ גַּס. וְכֵן גּוֹזֵר עַל כֹּל קוֹרוֹתָיו. אֲבָל אִם צַדִּיק אִם רָשָׁע - לֹא, אֶלָּא הַדָּבָר הַהוּא נוֹתְנוֹ בְּיָדוֹ שֶׁל אָדָם בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: "רְאֵה, נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" (דב' ל טו). מִיָּד רוֹמֵז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְאָךְ הַמְמֻנֶּה עַל הָרוּחוֹת, וְאוֹמֵר לוֹ: הָבֵא לִי רוּחַ פְּלוֹנִי שֶׁהִיא בְּגַן עֵדֶן, שֶׁשְּׁמוֹ פְּלוֹנִי, וְתָאֳרוֹ כָּךְ וְכָךְ. לְפִי שֶׁכָּל הָרוּחוֹת שֶׁעֲתִידִין לְהִבָּרְאוֹת, כֻּלָּן הֵן נִבְרָאוֹת מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הָעוֹלָם עַד שֶׁיִּכְלֶה כָּל הָעוֹלָם, הֵם מְזֻמָּנִין בִּבְנֵי אָדָם, דִּכְתִיב: "מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר נִקְרָא שְׁמוֹ" (קֹהֶלֶת ו י). מִיָּד הוֹלֵךְ הַמַּלְאָךְ, וּמֵבִיא אֶת הָרוּחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
וּכְשֶׁהָרוּחַ בָּאָה, מִיָּד כּוֹרַעַת וּמִשְׁתַּחֲוָה לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אוֹתָהּ שָׁעָה אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָרוּחַ: הִכָּנְסִי בְּטִפָּה זוֹ שֶׁבְּיַד פְּלוֹנִי. פּוֹתֵחַ הָרוּחַ פִּיו וְאוֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, דַּי לִי הָעוֹלָם שֶׁהָיִיתִי דָּר מִיּוֹם שֶׁבְּרָאתַנִי. לָמָּה רְצוֹנְךָ לְהַכְנִיסֵנִי בְּטִפָּה זוֹ סְרוּחָה, שֶׁאֲנִי קְדוֹשָׁה וּטְהוֹרָה, וַאֲנִי גְּזוּרָה מִגִּזְרַת כְּבוֹדְךָ? מִיָּד אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַנְּשָׁמָה: עוֹלָם שֶׁאֲנִי מַכְנִיסֵךְ בּוֹ, יָפֶה יְהֵא לְךָ מִמָּה שֶׁהָיִיתָ דָּרָה בּוֹ, וּבְשָׁעָה שֶׁיְּצַרְתִּיךָ, לֹא יְצַרְתִּיךָ אֶלָּא לְטִפָּה זוֹ. מִיָּד מַכְנִיסוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׁם בְּעַל כָּרְחוֹ. וְאַחַר חוֹזֵר הַמַּלְאָךְ, וּמַכְנִיס הָרוּחַ לְתוֹךְ מְעִי אִמּוֹ. וּמְזַמְּנִין לוֹ שְׁנֵי מַלְאָכִים, וְשׁוֹמְרִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יֵצֵא מִשֵּׁם, וְשֶׁלֹּא יִפֹּל. וּמַכְנִיסִין אוֹתוֹ שָׁם (וְ)נֵר דָּלוּק עַל רֹאשׁוֹ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם, כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי, בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי" וְגוֹ' (אִיּוֹב כט ב-ג). וּמַבִּיט וְרוֹאֶה מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ.
תנחומא
מהם פסוקי התנ"ך, המשמשים אבני יסוד לפנטסיה החז"לית אודות תהליך יצירת בן האנוש?
"עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר, נִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר" (אִיּוֹב ט י) –פסוק זה משמש לרעיון, שאלוהים יצר עוד בבריאת העולם את כל הנשמות, אלה שהיו, אלה שחיות כיום, ואלה שתהיינה בעתיד – עד אין מספר! בפסוק זה תומך גם הפסוק מדברים - "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (דְּבַר' כט יד). דרך אגב, הרעיון שכל הנשמות היו בגן-העדן ובמעמד הר סיני הזין כמה אמירות יהירות של צדיקי-חסידות, שאמרו שהם זוכרים לא רק שהיו שם, אלא גם מי עמד לידם... אגב, במדרש שלפנינו אין חז"ל עוסקים בשאלה, אם נשמה שכבר עשתה מעגל חיים אחד עלי אדמות עתידה לחזור לגוף אחר בעתיד. הדרוזים סבורים שכן.
הרעיון, שתכונותיו של האדם נקבעו על ידי האל כבר ברגע העיבור, פרט לאיכותו המוסרית, נשען על הפסוק "רְאֵה, נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" (דב' ל טו). זו אמירה כבדת משקל, הנלחמת בדטרמיניזם הפסימי, הסבור שאין האדם יכול להשתנות. על פי חז"ל, הבחירה המוסרית היא בידיו של כל אדם, גם אם תכונותיו הגופניות וסיפור חייו כבר נקבעו מראש.
"מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר נִקְרָא שְׁמוֹ" (קֹהֶלֶת ו י) – אמר קהלת, והתכוון למה שהתכוון. חז"ל קוראים את קהלת קריאה יצירתית, והם מספרים לנו, על פי פסוק זה, שכל הנשמות, פרט לאלה של החיים כעת, נמצאות בגן-עדן, והן מקוטלגות שם בשם שיהיה להן בעולם הזה. האם נשמות הרשעים אינן הולכות עם מותם לגיהנום? לא ברור...
ואת הרעיון, שהעובר נשמר בבטן אמו על ידי מלאכי אלוהים, ונר דלוק על ראשו, מצאו חז"ל בעוד אחד מהפסוקים החידתיים של ספר איוב (מה היינו עושים בלי איוב?) - "מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם, כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי, בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי" וְגוֹ' (אִיּוֹב כט ב-ג).
מה עוד בסיפור? על פי מדרש זה האדם נוצר כבר ברגע התשמיש. ישנן גירסאות אחרות, הקובעות כי לפני היום הארבעים זה עדיין אינו בן אדם. חז"ל עושים כאן גם את ההבחנה בין החלק הגשמי, הנוצר מהטיפה 'הסרוחה' לבין הרוח, היא הנשמה. הרוח יודעת לדבר עם האלוהים. הרוח אינה רוצה להיוולד. אלוהים מפתה אותה באומרו כי העולם הזה יהיה יפה יותר ומתאים לה יותר, ולבסוף מכין אותה ללידה בעל כורחה. אכן, אין אף אחד מאיתנו בוחר להיוולד, ומאידך – לו היתה לנו בחירה, מי יודע אם באמת היינו מעדיפים לא להיוולד. ולבסוף – יכולתו של העובר לראות "מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ", יכולת הנשללת ממנו ברגע הלידה. את הסיפא הזה פיתחו חז"ל במדרש אחר.