זְעֵירִי הָיָה מַפְקִיד אֶת כַּסְפּוֹ אֵצֶל בַּעֲלַת הָאַכְסַנְיָה שֶׁלּוֹ. בְּתוֹךְ הַזְּמַן שֶׁבָּא וְהָלַךְ לְבֵית רַבּוֹ, מֵתָה הָאִשָּׁה, וְלֹא יָדַע אִישׁ הֵיכָן הִנִּיחָהּ אֶת הַכֶּסֶף. הָלַךְ אַחֲרֶיהָ לְבֵית הַקְּבָרוֹת, וְאָמַר לָהּ: הֵיכָן הַדִּינָרִים? אָמְרָה לוֹ: לֵךְ וְקַח אוֹתָם מִתַּחַת צִיר הַדֶּלֶת בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וֶאֱמֹר לָהּ לְאִמִּי, שֶׁתִּשְׁלַח לִי אֶת מַסְרֵקִי וְקוּפְסָא שֶׁל כְּחוֹל עִם פְּלוֹנִית, שֶׁתָּבוֹא הִנֵּה לְאַחַר מוֹתָהּ מָחָר. נִלְמַד מִכָּאן, שֶׁהַמֵּתִים יוֹדְעִים מָה מִתְרַחֵשׁ בְּעוֹלָם הַחַיִּים!
וְדוֹחִים הוֹכָחָה זוֹ: שֶׁמָּא הַמַּלְאָךְ דּוּמָה, הַמְמֻנֶּה עַל הַמֵּתִים, מַקְדִּים וּמַכְרִיז לָהֶם, שֶׁמָּחָר יָבוֹא פְּלוֹנִי, אֲבָל בְּעַצְמָם אֵינָם יוֹדְעִים.
אָבִיו שֶׁל שְׁמוּאֵל הָיוּ מֻפְקָדִים אֶצְלוֹ כַּסְפֵּי יְתוֹמִים. כַּאֲשֶׁר נָחָה נַפְשׁוֹ, מֵת, לֹא הָיָה שְׁמוּאֵל אֶצְלוֹ, לְיָדוֹ, וְלֹא יָכוֹל הָיָה לְסַפֵּר לוֹ הֵיכָן הַכְּסָפִים, וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא הֶחֱזִירָם, הָיוּ קוֹרְאִים לוֹ "בֶּן אוֹכֵל כַּסְפִּי יְתוֹמִים". הָלַךְ אַחֲרֵי אָבִיו, לְבֵית הַקְּבָרוֹת. אָמַר לָהֶם, לַמֵּתִים, שָׁם: רוֹצֶה אֲנִי אֶת אַבָּא! אָמְרוּ לוֹ הַמֵּתִים: אָבוֹת רַבִּים יֵשׁ כָּאן. אָמַר לָהֶם: רוֹצֶה אֲנִי אֶת אַבָּא בַּר אַבָּא. אָמְרוּ לוֹ: אַבָּא בַּר אַבָּא גַּם כֵּן רַבִּים יֵשׁ כָּאן. אָמַר לָהֶם: רוֹצֶה אֲנִי אֶת אַבָּא בַּר אַבָּא אָבִיו שֶׁל שְׁמוּאֵל. הֵיכָן הוּא? אָמְרוּ לוֹ: עָלָה לִישִׁיבָה שֶׁבָּרָקִיעַ. בְּתוֹךְ כָּךְ שֶׁעָלָה, רָאָהוּ אֶת לֵוִי חֲבֵרוֹ, שֶׁיּוֹשֵׁב מִחוּץ לִישִׁיבָה שֶׁל שְׁאָר הַמֵּתִים. אָמַר לוֹ: מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב בַּחוּץ? מָה טַעַם אֵינְךָ עוֹלֶה לַיְּשִׁיבָה? אָמַר לוֹ: שֶׁאוֹמְרִים לִי: כָּל אוֹתָן שָׁנִים, שֶׁלֹּא עָלִיתָ, נִכְנַסְתָּ לַיְּשִׁיבָה בְּרָאשׁוּתוֹ שֶׁל ר' אֶפֶס, וְגָרַמְתָּ לוֹ לְחֻלְשַׁת הַדַּעַת. לֹא נַכְנִיס אוֹתְךָ לַיְּשִׁיבָה שֶׁבָּרָקִיעַ.
בֵּין כֹּה וָכֹה בָּא אָבִיו, וְרָאָה אוֹתוֹ שְׁמוּאֵל, שֶׁהָיָה בּוֹכֶה וְצוֹחֵק. אָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל לְאָבִיו: מָה טַעַם בּוֹכֶה אַתָּה? אָמַר לוֹ אָבִיו: מִשּׁוּם שֶׁבִּמְהֵרָה תָּבוֹא לְכָאן. הוֹסִיף שְׁמוּאֵל לִשְׁאוֹל אוֹתוֹ: מָה טַעַם צוֹחֵק אַתָּה? עָנָה לוֹ אָבִיו: מִשּׁוּם שֶׁחָשׁוּב אַתָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּיוֹתֵר. אָמַר לוֹ: אִם חָשׁוּב אֲנִי - יַכְנִיסוּהוּ לְלֵוִי לַיְּשִׁיבָה. וְאָכֵן כָּךְ הָיָה, שֶׁהִכְנִיסוּהוּ לְלֵוִי.
אָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל לְאָבִיו: כַּסְפִּי הַיְּתוֹמִים הֵיכָן הֵם? אָמַר לוֹ: לֵךְ וְקַח אוֹתָם בְּבֵית הָרֵחַיִם, וְשָׁם תִּמְצָא שֶׁהַכְּסָפִים הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים הֵם שֶׁלָּנוּ, וְהָאֶמְצָעִיִּים שֶׁל הַיְּתוֹמִים. אָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל: מָה טַעַם עָשִׂיתָ כָּךְ? אָמַר לוֹ: שֶׁאִם יִגְנְבוּ - יִגְנְבוּ מִשֶּׁלָּנוּ, שֶׁהֵם הָעֶלְיוֹנִים הַנִּרְאִים לְעֵינֵי הַגַּנָּב, ואִם תְּבַלְּעֵם הָאָרֶץ - תִּבָּלַע מִשֶּׁלָּנוּ, אֶת הַתַּחְתּוֹנִים שֶׁהֵם סְמוּכִים לָהּ, וְלֹא מִשֶּׁל הַיְּתוֹמִים.
מִכָּאן שֶׁיּוֹדְעִים הֵם הַמֵּתִים, מָתַי יָמוּתוּ אֲחֵרִים, וּמֵאַחַר שֶׁאֵין זֶה לַמָּחֳרָת, הֲרֵי אַף הַמַּלְאָךְ דּוּמָה אֵינוֹ יָכוֹל לְסַפֵּר לָהֶם. עַל כָּךְ עוֹנִים: אוּלַי שׁוֹנֶה שְׁמוּאֵל, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא חָשׁוּב, מַקְדִּימִים וּמַכְרִיזִים: פַּנּוּ מָקוֹם שֶׁיָּבוֹא!
בבלי ברכות עפ"י שטיינזלץ
שתי מעשיות לפנינו, ושתיהן עוסקות בקשר האפשרי(?) בין עולם החיים לעולם המתים. נושא נוסף, המקשר בין שני הסיפורים האלה, הוא מידע אודות כספים חבויים, מידע שהנפטר לקח אתו אל הקבר, והחיים אחריו מנסים להשיגו.
גיבור הסיפור הראשון הוא זעירי, מגדולי הדור השני של אמוראי ארץ ישראל. בעלת האכסניה שלו נפטרה באופן מפתיע, והוא לא ידע היכן הטמינה עבורו כסף שנתן לה למשמרת. האיש אינו מתלבט, והוא הולך לבית הקברות (המכונה בשפת התלמוד 'חצר מוות'), שם הוא מצליח לשוחח עם המנוחה ולשאול אותה: 'היכן הכסף שלי?'. מסתבר שהשנים – החי והמתה – יכולים לנהל שיחה מעשית ביניהם, והאשה מנצלת את ההזדמנות, ולאחר שמוסרת לו את המידע בו הוא חפץ, היא מבקשת ממנו בקשה מיוחדת: גם בעולם המתים היא זקוקה למסרק ולכלי האיפור שלה. מה לעשות? גם שם, בעולם האחר, עדיף להיראות טוב... האישה יודעת כי אִמָּה עתידה ללכת לעולמה למחרת, והיא מבקשת מזעירי, שילך אליה, אל האם, ויבקש ממנה, שתביא עמה את ערכת הקוסמטיקה של הבת.
החכמים מתלבטים, אם ניתן ללמוד מהסיפור הזה, שככל הנראה שמעו ישירות מפי זעירי, שהמתים יודעים מה מתרחש בעולם הזה, וגם מה עתיד להתרחש בו, בעולמנו. הסיפור הקצר הזה מוותר על החלק הדרמטי ביותר, שיכול היה להיות בו, והוא הבשורה שזעירי מביא לאם, שהיא עתידה למות מחר...
הסיפור השני ארוך יותר, וגיבוריו הם שלושה: שמואל (בר אבא), שהיה מאמוראי הדור הראשון בבבל. הוא שהה גם בארץ ישראל, ושימש, בין השאר, כרופאו האישי של ר' יהודה הנשיא. לוי בר סיסי, חברו של שמואל, נחשב לאחד מאחרוני התנאים ולאחד מראשוני האמוראים. גם הוא חי בין ארץ ישראל לבבל. ר' אפס היה, קרוב לודאי, סופרו של ר' יהודה הנשיא, ולאחר מות רבי שימש כעשרים שנה כראש הישיבה שלו.
לאחר פטירת אביו של שמואל, גילה הבן, כי אינו יודע היכן שמר אביו את כספי היתומים, כספים עליהם היה מופקד למען עתידם של יתומי הקהילה. בקהילה ריננו, ללא הצדקה, שהוא בנו של מי שאכל את כספי היתומים, ושמואל רצה מאד לפתור את התעלומה. גם הוא הולך לבית הקברות, ומחפש את אביו. הוא משוחח עם המתים, ואלה מספרים לו, כי האב עלה לישיבה של מעלה. כיום משתמשים בביטוי זה – 'עלה לישיבה של מעלה' כביטוי נוסף האומר, כי האיש נפטר. אם מדרש זה הוא המקור לאותו ביטוי מיוחד, הרי שאנו למדים כאן, כי שם למעלה ישנה ישיבה עבור הצדיקים או עבור החכמים, שבנוסף לתנאי ה'מחיה' הבסיסיים הם מקבלים גם תכנית לתואר שני.
ואם הסיפור נשמע לנו הזוי עד כאן – מה תגידו על ההמשך? שמואל עולה לאותה ישיבה של מעלה לחפש את אביו, והוא פוגש שם, ליד הכניסה, את חברו המנוח לוי בר סיסי, שאינו מקבל רשות להיכנס למקום הנחשק. לוי יודע גם את הסיבה. אמרו לו בשמים, שבהיותו עוד בעולם החיים, נכנס לישיבתו של ר' אפס, וגרם לו 'לחולשת הדעת'. האם התיש שמואל את לוי חברו בפלפולי תלמוד? לא קיבלנו הסבר מפורט יותר.
בינתים מגיע אביו של שמואל, ומשרואה הוא את בנו לפניו, הוא בוכה וצוחק – בוכה על שום שהוא למד מהופעתו של הבן, שבקרוב מאד הבן הזה עתיד למות ולהצטרף אליו, וצוחק על שום שיודע הוא בדרך כלשהי, ששם למטה מכבדים את שמואל מאד. – אם גדול אני שם למטה – אומר שמואל, יש לי בקשה: הכניסו את לוי חברי אל תוך הישיבה! מגיע לו!
לשאלתו של שמואל 'היכן הכסף?' עונה האב, שהוא מוסתר בבית הרחיים, כלומר במבנה המשמש לטחינת הקמח, בתוך ערימה, שבה רוב הכסף הוא כספי המשפחה, אך באמצע נמצאים כספי היתומים. הסברו של האב יפה ומרגש: כספי היתומים מוגנים בדרך זו מגנבים ומאסונות טבע, שכן אם יבואו גנבים, הם יקחו מן הכסף שבראש הערימה, ואם תחול רעידת אדמה, כספים מתחתית הערימה עלולים לשקוע באדמה ולהיעלם. זו דרכו של האיש הנאמן לכספים, שהופקד על שמירתם, 'לבטח' בכסף שלו את מה שהופקד בידיו.
ושוב מתלבטים החכמים, מה ניתן ללמוד מהסיפור הפנטסטי זה על מה שיודעים שם למעלה עלינו כאן למטה. יש הסבורים, כי בעולם המתים יודעים הכל מתי ימות כל אחד מאיתנו, ויש החושבים, כי ידע זה מצוי רק בידיו של המלאך דּוּמָה, אבל כשעומד להגיע איזה סֶלֶבּ, הוא מבקש מכולם להתכונן לקראת בואו, וכך מופץ הידע הזה בין כל יושבי מעלה.
דבר אחד בטוח – אם יש בידיך סודות חשובים, ואינך רוצה שסודות אלה ירדו עמך אל הקבר, אל תסמוך על אותן יכולות מופלאות של יחידי סגולה לתקשר עם עולם המתים. שתף את סודותיך עם מישהו חי נוסף, שיוכל לנהוג באותם סודות כמו שאתה מצפה שינהגו בהם.