פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ. מְצָאַנִי אָדָם אֶחָד, וּבָא אֶצְלִי בְּדֶרֶךְ (עֵסֶק) מִצְווֹת, וְהָיָה בּוֹ מִקְרָא, וְלֹא הָיָה בּוֹ מִשְׁנָה; וְאָמַר לִי: רַבִּי, מִקְרָא נָתַן לָנוּ מֵהַר סִינַי, מִשְׁנָה לֹא נָתַן לָנוּ מֵהַר סִינַי! וְאָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, מִקְרָא וּמִשְׁנָה - שְׁנֵיהֶם מִפִּי הַגְּבוּרָה נֶאֶמְרוּ. וּמַה בֵּין מִקְרָא לַמִּשְׁנָה, אֶלָּא מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶּלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁהָיָה לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים, וְהָיָה אוֹהֲבָן אַהֲבָה גְּדוֹלָה, וְנָתַן לְזֶה קַב חִטִּין, וְלָזֶה קַב חִטִּין, וּלְכָל אֶחָד מֵהֶן נָתַן גַּם כֵּן אֲגֻדָּה שֶׁל פִּשְׁתָּן. הַפִּקֵּחַ שֶׁבָּהֶן נָטַל אֶת הַפִּשְׁתָּן, וְאָרַג מַפָּה יָפָה, וְנָטַל אֶת הַחִטִּין, וַעֲשָׂאָן סֹלֶת, וּבֵרְרָהּ וּטְחָנָהּ וְלָשָׁהּ וָאֲפָאָהּ, וְסִדְרָה עַל הַשֻּׁלְחָן, וּפָרַס עָלֶיהָ מַפָּה יָפָה, וְהִנִּיחוֹ עַד שֶׁבָּא הַמֶּלֶךְ; וְהַטִּפֵּשׁ שֶׁבָּהֶן לֹא עָשָׂה כְּלוּם. לְיָמִים בָּא הַמֶּלֶךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְאָמַר לָהֶם, לִשְׁנֵי עֲבָדָיו: בָּנַי, הָבִיאוּ לִי מָה שֶׁנָּתַתִּי לָכֶם! אֶחָד מֵהֶן הוֹצִיא אֶת הַפַּת שֶׁל סֹלֶת עַל הַשֻּׁלְחָן, וּמַפָּה הַיָּפָה פְּרוּסָה עָלָיו, וְאֶחָד מֵהֶן הוֹצִיא אֶת הַחִטִּין בַּקֻּפָּה, וַאֲגֻדָּה שֶׁל פִּשְׁתָּן עֲלֵיהֶם - אוֹי לָה לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה, וְאוֹי לָה לְאוֹתָהּ חֶרְפָּה... אֵיזֶה מֵהֶן חָבִיב יוֹתֵר? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה שֶׁהוֹצִיא פַּת עַל הַשֻּׁלְחָן, וּמַפָּה יָפָה פְּרוּסָה עָלָיו.
סדר אליהו זוטא
שמתם לב לסתירה בין חלקו הראשון של המדרש לחלקו השני?
בחלקו הראשון נאמר במפורש: 'מִקְרָא וּמִשְׁנָה - שְׁנֵיהֶם מִפִּי הַגְּבוּרָה נֶאֶמְרוּ', כלומר – בהר סיני נתן לנו אלוהים גם את התורה שבכתב וגם את התורה שבעל פה. אמירה זו נפוצה בכתבי חז"ל, שחשוב להם מאד להרים את התורה שבעל פה לסטטוס דומה לזה של התורה שבכתב. לאמירה זו יש משמעות, המקנה גם תוקף דומה לשתי התורות. לרגע נתעלם מכמה עובדות משמעותיות, כמו העובדה שהתורה שבכתב נכתבה מאוחר יותר ממעמד הר סיני, בו נתנו עשרת הדברות בלבד, או מהעובדה שגם בתורה שבכתב ועוד יותר בתורה שבעל פה נמצאות אמירות הסותרות זו את זו, מה שמחליש את הטענה שהכל מן השמים.
מה שכתוב בחלק השני אינו מפתיע. גם הוא מוכר מכתבי חז"ל, גם אם הוא אינו תואם את התפיסה, שהכל ניתן לנו כבר בהר סיני, ובתוך זה גם התורה שבעל פה. הדברים נאמרים בדרך משל, ועל כן עלינו לחלץ ממנו את הנמשל.
שני עבדים אהובים היו למלך (הוא, כמובן, הקב"ה). שניהם קיבלו ממנו חומר גולמי זהה – קב של חיטים ואגודה של פשתן (אלה מסמלים, כמובן, את התורה). המלך הפקיד בידיהם את מתנותיו, בלי לומר להם מה הוא מצפה מהם לעשות בהן (את התורה קיבלנו בלי שום הנחיות מה לעשות בה, מעבר לציפיה המפורשת לקיים את המצוות הכתובות בה). העבד הראשון (לדוגמה – היהודים הקראים) ראה במתנה פיקדון לשומרו ולקבלו כמות שהוא, בעוד שהעבד השני (היהדות הפרושית, ואח"כ חז"ל) החליט מיוזמתו להפיק משהו משופר יותר מחומרי הגלם הטובים שקיבל. מפת הפשתן היפה והמועילה, כמו גם פת הסולת שנאפתה מקמח החיטים, שומרות על זהות החומר המקורי – חיטים ופשתן – אך מתמירות אותו למוצרים איכותיים יותר (כמו המשנה, השומרת על הכתוב בתורה, אך היא בהירה יותר, רלוונטית יותר לתקופה, ואולי גם מושכת יותר את לב הקורא בה). אם כן – המשנה ניתנה בסיני, או לא? חומרי הגלם התורניים ניתנו בסיני, אך האדם עיבד אותם והעלה אותם למדרגה גבוהה יותר, ועדיין התוקף שלהם דומה לתוקף התורה. זו, בהחלט, אמירה אחרת ממה שנאמר בתחילתו של המדרש. מכאן גם ההבחנה החשובה שעושים חז"ל בין 'מדאורייתא' ל'מדרבנן'.
אם כן, כיצד מסתדרים שני חלקי המדרש זה עם זה? אחד ההסברים מצביע על כך, שהלכות רבות שנקבעו ע"י חז"ל גובשו בדרך של היקשים מקובלים מפסוקי התורה, כלומר – הלכות רבות, למרות שאינן מופיעות בתורה, קיבלו מעמד של 'מדאורייתא', משום שהוסקו בדרכים מקובלות מפסוקי התורה. ובניסוח שאינו שלי: מֵעֵבֶר להוראות המפורשות במקרא, ישנם פרטי הלכה רבים שנובעים מפרשנות התורה על ידי 'מידות שהתורה נדרשת בהן – wמערכת כלליים טקסטואליים מדרשיים' ששימשו את חז"ל להסקת מסקנות הלכתיות מהטקסט המקראי – וגם להם תוקף דאורייתא. מה זה אומר? שהגבול בין מצוות מדאורייתא למצוות מדרבנן אינו גבול חד וברור, מה שמסביר אמירה כמו "מִקְרָא וּמִשְׁנָה - שְׁנֵיהֶם מִפִּי הַגְּבוּרָה נֶאֶמְרוּ".