שָׁאֲלוּ אֶת רַב הוּנָא: אוֹתָם יְהוּדִים בְּנֵי הַכְּפָרִים, שֶׁהֵטִילוּ עֲלֵיהֶם מִן הַמַּלְכוּת חוֹבָה לְסַפֵּק קֶמַח וְלֶחֶם לְאַנְשֵׁי הַצָּבָא שֶׁבָּאֵזוֹר, מַהוּ (האם מותר) לֶאֱפוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב? אָמַר לָהֶם רַב הוּנָא לַשּׁוֹאֲלִים: רוֹאִים אָנוּ - אִם נוֹתְנִים הָאֲנָשִׁים מֵאוֹתָהּ מִכְסָה, שֶׁהֻקְצְבָה לַחַיָּלִים, פַּת לְתִינוֹק, וְאֵין הַחַיָּלִים מַקְפִּידִים עַל כָּךְ, אִם כֵּן, כֹּל אַחַת וְאַחַת מִן הַכִּכָּרוֹת, נִמְצָא שֶׁהִיא רְאוּיָה לְתִּינוֹק מִיִּשְׂרָאֵל, וְלָכֵן מֻתָּר לֶאֱפוֹתָהּ. וְאִם לֹא, שֶׁאֵינָם מַנִּיחִים לְאַחֵר לֶאֱכֹל מִפַּת זוֹ — אָסוּר לֶאֱפוֹת בְּיוֹם טוֹב עֲבוּר גּוֹיִים.
עַל הַהֶתֵּר הַזֶּה שֶׁל רַב הוּנָא מַקְשִׁים, וַהֲרֵי שָׁנִינוּ בַּבְּרַיְתָא: מַעֲשֶׂה בְּשִׁמְעוֹן הַתֵּימָנִי (מֵהַמָּקוֹם תִּמְנַת) שֶׁלֹּא בָּא אֶמֶשׁ שֶׁל יוֹם טוֹב לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. בְּשַׁחֲרִית מְצָאוֹ ר' יְהוּדָה בֶּן בָּבָא. אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא בָּאתָ אֶמֶשׁ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ? אָמַר לוֹ: בַּלֶּשֶׁת (קְבוּצַת חֲיָלִים שֶׁבָּאוּ לַעֲשׂוֹת חִפּוּשׂ) בָּאָה לְעִירֵנוּ, וּבִקְּשָׁה לַחְטֹף אֶת כָּל הָעִיר, וְשָׁחַטְנוּ לָהֶם עֵגֶל כְּדֵי לְפַיְּסָם, וְהֶאֱכַלְנוּם בּוֹ, וּפְטַרְנוּם לְשָׁלוֹם. אָמַר לוֹ ר' יְהוּדָה בֶּן בָּבָא: תָּמֵהַּ אֲנִי אִם לֹא יָצָא שְׂכַרְכֶם שֶׁהִרְוַחְתֶּם, שֶׁלֹּא לָקְחוּ אַנְשֵׁי הַחַיִל מֵרְכוּשְׁכֶם, בְּהֶפְסֵדְכֶם, שֶׁל חִלּוּל יוֹם טוֹב.
בבלי ביצה עפ"י שטיינזלץ
הספור העסיסי הזה נולד תוך דיון בסוגיה של עבודות המותרות ועבודות האסורות ביום טוב. ובכן, אפיית לחם אסורה בשבת וביום טוב. מה קורה אם צבא השלטון או צבא כובש נמצא באזור, והוא מטיל על התושבים לספק לחיילים קמח ולחם. האם מותר, תחת הלחץ המאיים של הצבא, לחלל את החג ולאפות? רב הונא מוצא פתרון אלגנטי לסוגיה: יאפו כמה שצריך, ויתנו ככר לחם אחת לתינוק (לילד). אפייה לשם האכלת תינוק רעב מותרת אפילו ביום טוב. אם החיילים יסכימו שככר אחת תופרש מהמכסה לצורך זה – מותר לאפות כמה שצריך.
רב הונא היה אחד מגדולי האמוראים של בבל. את הפתרון המחוכם שלו מאתגרים התלמידים בצטטם ברייתא, מאמר תנאי, המספרת מעשה שהיה בבית מדרשו של ר' יהודה בן בבא, אחד מחבריו של ר' עקיבא. חכם אחר, שמעון התימני, נעדר מהתפילה בערבו של יום-טוב. למחרת סיפר במה היה עסוק. קבוצת חיילים באה לאזור לערוך חיפוש. לקבוצה כזאת קוראים במשנה 'בַּלֶּשֶׁת' (אז מדוע צריך היה להמציא מילה חדשה, 'בולשת', האומרת, פחות או יותר אותו הדבר?). כדי לפתות את החיילים לסטות ממשימתם המְסַכֶּנֶת יזמו התושבים חאפלה, שחטו עגל, וישבו לעשות שמח עם אנשי הבלשת, וכל זה התרחש בערב יום-טוב... ר' יהודה תמה, אם ההפסד של חילול החג לא היה גדול מהרווח של הרכוש שהצליחו להציל, ודרך אגב הוא מזכה אותנו בניב עברי שימושי – 'יצא שכרו בהפסדו'.
ובכן, כיצד נסתיים הדיון? חכמים נוטים, ככל הנראה, לקבל את דעת המחמירים בעניין זה, כלומר – גם אם נוטלים מהאפייה כיכר עבור ילד, אין זה מנקה את האופים מחטא חילול יום-טוב. אבל זה פחות מעניין. זכינו גם בסיפור פיקנטי, גם במילה 'בלשת' וגם בניב היפה 'יצא שכרו בהפסדו'.