ר' אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הָיְתָה יְרִידַת הַדּוֹרוֹת; הֵחֵלּוּ הַחֲכָמִים לִהְיוֹת כְּמוֹ הַסּוֹפְרִים, מְלַמְּדֵי הַתִּינוֹקוֹת, וְהַסּוֹפְרִים כְּמוֹ שַׁמָּשִׁים, וְהַחַזָּנִים כְּעַמֵּי הָאָרֶץ, וְעַמֵּי הָאָרֶץ הוֹלְכִים וְדַלִּים, וְאֵין שׁוֹאֵל וְאֵין מְבַקֵּשׁ, עַל מִי יֵשׁ לְהִשָּׁעֵן — (אֶלָּא) עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
וְעוֹד אָמַר: בְּעִקְּבוֹת הַמָּשִׁיחַ, בְּסָמוּךְ לְבוֹאוֹ, הַחֻצְפָּה תִּגְדַּל, וְהַיֹּקֶר יַאֲמִיר (יִגְדַּל). הַגֶּפֶן אָמְנָם תִּתֵּן פִּרְיָהּ, אֲבָל הַיַּיִן יִהְיֶה בְּיֹקֶר, וּמַלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת וְאֵין תּוֹכַחַת, אֵין מִי שֶׁיּוֹכִיחַ עַל כָּךְ. בֵּית וַעַד הַחֲכָמִים יִהְיֶה לִמְקוֹם זְנוּת, וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב, וְהַגּוֹלָן יִשֹּׁם, וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר בִּנְדוּדֵיהֶם לְבַקֵּשׁ צְדָקָה וְלֹא יְחֹנְנוּ, וְחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח (תִּמָּאֵס), וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדֶּרֶת. נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים, וְאַף חַיֵּי הַמִּשְׁפָּחָה יֵהָרְסוּ - בֵּן מְנַוֵּל אָב, בַּת קָמָה בְּאִמָּהּ, כַּלׇּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ, פְּנֵי הַדּוֹר יִהְיוּ כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ עוֹד מֵאָבִיו, וְעַל מָה יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן אַחֲרֵי כָּל אֵלֶּה? עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
בבלי סוטה עפ"י שטיינזלץ
'זה לא מה שהיה פעם', אומרים בלשון העממית של ימינו. הנוסטלגיה לעבר היא אחד מהפתרונות למצוקות ההווה ולחרדות מפני העתיד. 'פעם היה טוב יותר', אומרים באנחה. ומה גרם לכך, לירידת הדורות, על פי חז"ל? אחת הסיבות הפופולריות לירידה זו היא חורבן בית המקדש. היעדרו של המוסד החשוב כל כך בתרבות ישראל של ימי הבית הראשון והשני נראה לחז"ל כאירוע, שהשפיע לרעה על ההיסטוריה היהודית של התקופות שבאו לאחר החורבן. סיפורים מפורטים למדי על מעשי שחיתות חמורים, שהתנהלו בחצר המקדש עת היה קיים ופעיל, לא עמעמו את אותה גישה נוסטלגית. מעטים יכלו באותה תקופה של אחרי החורבן להכיר בכך, שחורבן הבית השני פינה מקום להתפתחות חיובית ביותר בתרבות הדתית היהודית: פולחן הקורבנות הוחלף בתפילה ובלימוד תורה, הנגישים לכל יהודי באשר הוא, והמעודדים טיפוח השכלה.
ר' אליעזר הגדול, שחי באותה תקופה של חורבן הבית ואחריו, מפרט ומסביר מהי אותה ירידת דורות: הבּוּרוּת התפשטה בעם, והעם נאלץ להסתפק במועט מבחינת רמתם ה'מקצועית' או ההשכלתית של החכמים, של מלמדי התינקות, השמשים והחזנים. המערכת ההירארכית של הדת והפולחן נפגעה קשות, ולרבים לא היתה כתובת להפנות אליה שאלות וקושיות. ניזכר בתקופות בהן הרומאים גזרו גזרות של איסור לימוד תורה בציבור, והנה לנו סיבה אחת להתפשטות הבּוּרוּת בעם.
במדרש זה אנו מוצאים את המקור לאמירה, הנפוצה בימינו על פגושי מכוניות: ' אֵין לָנוּ עַל מי לְהִשָּׁעֵן, אֶלָּא עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם'. זה מה שנשאר אחרי שהמערכת האנושית, האמורה להתמודד עם אתגרים מתחום הדת והפולחן, קרסה או נחלשה מאד.
ומי יבשר את מעורבתו החיובית העתידית של אלוהים בחילוצנו מתלאות ההווה, אם לא המשיח? ככל שילך המצב בהווה ויורע, כך נזדקק יותר לאמונה, שלמרות שיתמהמה, בוא יבוא. כך הולכת ונוצרת הפנטסיה, המניחה, כי אם כעת המצב רק מחמיר, זה סימן שהגאולה קרובה.
אותה תקופה נוראה של חבלי משיח מתאפיינת בהתמוטטות ערכיה האנושיים של חברת תרבות:
'הַחֻצְפָּה תִּגְדַּל' – לא ברור, אם הכוונה היא למעשי כפירה באל או לחוצפה כלפי מי שאנו אמורים לכבד – הורים, מורים, רבנים וחכמים.
'הַיֹּקֶר יַאֲמִיר' – וזה ירחיב את ממדי העוני, כמובן, ויגדיל את המתיחות והעוינות בין העשירים לעניים בחברה.
'מַלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת' – האם זה רמז להפיכת דת הקיסרות הרומית מפגאניות לנצרות, שנקראה בתקופת המשנה 'מינות'? אם לזאת הכוונה, הרי שדבריו של ר' אליעזר הגדול עברו עיבוד ושיפוץ מאוחר יותר.
'בֵּית וַעַד הַחֲכָמִים יִהְיֶה לִמְקוֹם זְנוּת' – בנייני מוסדות מכובדים של היהודים יופקעו מידיהם, ויהפכו למבני ציבור דוגמת בתי מרחץ, תיאטרונים או שווקים. עבור חכמינו זו תהיה פגיעה בקדושת מקומות אלה, מה שיצדיק כִּנּוּיָם כ'מקום זנות'.
'הַגָּלִיל יֶחֱרַב, וְהַגּוֹלָן יִשֹּׁם' – חבלי ארץ רחוקים מהמרכז, וביחוד בצפון הפורה, יהפכו לשממה אחרי הקרבות וההגליות, שדלדלו את האוכלוסיה, ומנעו את עיבוד הקרקעות באופן שוטף.
'יִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ' – מלחמות, ההופכות את החמור שבחטאים , את הרצח, לנורמה מקובלת, מערערות בעקבות זה גם את הנורמות הערכיות האחרות – כמו הכבוד לרכוש הזולת והכבוד לנשים ולצניעותן.
'הָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדֶּרֶת' – נורמה של אמירת אמת היא ערך שיש לטפח כל העת. מבחינה זאת אנו נמצאים בשנים האחרונות בירידה גדולה, כשערך האמת מאותגר כל העת על ידי הפצת דברי כזב, המוּנָעִים על ידי אינטרסים פוליטיים או כלכליים, ומחוזקים מאד ע"י עוצמתה של התקשורת הדיגיטלית.
'נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ' – המערכת העתיקה של ימי שלום היתה בנויה במידה רבה על ידי הירארכיה של גיל וניסיון. בְּעִתּוֹת מלחמה עולה השפעתם של הצעירים הלוחמים, ומעמדם של הזקנים נרמס. בימינו ניכרת גם השפעתו המזיקה של קצב השתנות החיים המהיר כל כך, קצב הנוח יותר לצעירים.
'חַיֵּי הַמִּשְׁפָּחָה יֵהָרְסוּ' - גם זאת תוצאה של אובדן חיי אדם (רבים מהם גברים מפרנסים), הרס ערים וכפרים ואובדן מקורות פרנסה.
האמירה הפסימית כל כך – 'פְּנֵי הַדּוֹר - כִּפְנֵי הַכֶּלֶב' סוגרת את הרשימה. והמסקנה, שאסור לנו לקבלה כמסקנה ההכרחית היחידה, היא 'וְעַל מָה יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן אַחֲרֵי כָּל אֵלֶּה? עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם'. זו תגובתו של אדם, המתייאש מיכולתם של בני-אדם לתקן את חייהם, והוא מצפה שאלוהים יעשה את העבודה. גם המסקנה המעשית האיומה, שכדי לקרב את בואו של המשיח יש לפעול להחמרת המצב הקיים, היא תגובה מטופשת לתלאות ההווה.