כְּשֶׁבָּא הקב"ה לִתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, הִתְחִילוּ הַמַּלְאָכִים מִדָּיְנִין וְאוֹמְרִים לְפָנָיו: "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ?" (תְּהִלִּים ח'). וְאָמְרוּ לְפָנָיו: אִשּׁוּרְךָ שֶׁתִּתֵּן תּוֹרָה בַּשָּׁמַיִם, לָמָּה שֶׁאָנוּ קְדוֹשִׁים וְתוֹרָתְךָ קְדוֹשָׁה, אָנוּ טְהוֹרִים וְתוֹרָתְךָ טְהוֹרָה, אָנוּ חַיִּים וְתוֹרָתְךָ חַיִּים. אָמַר לָהֶם: אֵינָהּ רְאוּיָה לְהִתְקַיֵּם בָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (אִיּוֹב כח יג): "לֹא תִּמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים". וְכִי יֵשׁ אֶרֶץ לְמַעְלָה? וְהֵיכָן הִיא מִתְקַיֶּמֶת בַּתַּחְתּוֹנִים? שֶׁנֶּאֱמַר (יְשַׁעְיָה מה יב): "אָנֹכִי עָשִׂיתִי אָרֶץ, וְאָדָם עָלֶיהָ בָּרָאתִי". ר' נְחוּנְיָא בְּשֵׁם ר' יְהוּדָה אָמַר: מָשָׁל לָאָדָם, שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, וְהָיָה אוֹתוֹ הַבֵּן חָסֵר אֶצְבַּע אַחַת, וְהָלַךְ לְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת, וְהָיְתָה שָׁם אֻמָּנוּת אַחַת שֶׁצָּרִיךְ כָּל הָאֶצְבָּעוֹת. אַחַר יָמִים בָּא אָבִיו אֶצְלוֹ, וּמְצָאוֹ, שֶׁלֹּא לִמֵּד אוֹתָהּ הָאֻמָּנוּת. אָמַר לְרַבּוֹ: לֹא לִמַּדְתּוֹ אֻמָּנוּת זוֹ! אָמַר לוֹ: אֻמָּנוּת זוֹ צְרִיכָה כָּל הָאֶצְבָּעוֹת. בִּנְךָ חָסֵר אֶצְבַּע, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְלָמְדָהּ. כָּךְ אָמַר הקב"ה לַמַּלְאָכִים: אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת בָּכֶם, לָמָּה שֶׁאֵין בֵּינֵיכֶם פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, לֹא מִיתָה וְלֹא טֻמְאָה וְלֹא חֹלִי, אֶלָּא כֻּלְּכֶם קְדוֹשִׁים. וּכְתִיב בַּתּוֹרָה (בַּמִּדְבָּר יט יד): "אָדָם כִּי יָמוּת בָּאֹהֶל"; (וַיִּקְרָא יָד ב): "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע"; (שָׁם יב ב): "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ"; (שָׁם טו יט): "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה"; וְכֵן (שָׁם יא ט): "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ". וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֵין בֵּינֵיכֶם. לָכֵן נֶאֱמַר (אִיּוֹב כח יג): "לֹא תִּמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים". וְעָשָׂה הקב"ה חַסְדּוֹ, וְנָתַן אוֹתָהּ לְמֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר כָּל הַדְּבָרִים אֶל הַמַּלְאָכִים. וְכֵיוָן שֶׁיָּרַד מֹשֶׁה, וְעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, וְנִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, שָׂמְחוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְאָמְרוּ: עַכְשָׁו תַּחֲזֹר תּוֹרָה אֵלֵינוּ. וּכְשֶׁעָלָה מֹשֶׁה לְקַבֵּל פַּעַם שְׁנִיָּה אֶת הַלּוּחוֹת, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וַהֲלֹא אֶתְמוֹל עָבְרוּ עָלֶיהָ, שֶׁכָּתַבְתָּ בָּהּ (שְׁמוֹת כ ג): "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹקִים אֲחֵרִים". אָמַר לָהֶם הקב"ה: בְּכָל שָׁעָה קטיגטין (קטגורים אתם) בֵּינִי וּבֵין יִשְׂרָאֵל, וַהֲלֹא אַתֶּם - כְּשֶׁיְּרַדְתֶּם אֵצֶל אַבְרָהָם, אֲכַלְתֶּם בָּשָׂר בְּחָלָב, שֶׁנֶּאֱמַר (בְּרֵאשִׁית יח ח): "וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר"; וְתִינוֹק שֶׁלָּהֶם, כְּשֶׁהוּא בָּא מִבֵּית רַבּוֹ, וְאִמּוֹ נוֹתֶנֶת לוֹ פַּת וּבָשָׂר וּגְבִינָה, וְהוּא אוֹמֵר לָהּ: הַיּוֹם לִמְּדַנִי רַבִּי (שְׁמוֹת לד כו): "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". לֹא מָצְאוּ לוֹ מַעֲנֶה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הקב"ה לְמֹשֶׁה (שָׁם כז) "כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה". עַד שֶׁאֵין לָהֶם מַעֲנֶה וּתְשׁוּבָה.
מדרש תהלים
במזמור ח' בתהלים כתוב:
כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ, מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ, יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה, מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ, וּבֶן-אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ, וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים?
זו אמירתו של האדם המתפלל, העומד מול גדולת הבריאה, וְתָמֵהַ על ההשגחה האלוהית עליו, שהוא כה קטן מול היקום. במדרש שלפנינו לוקחים המלאכים את השאלה 'מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ?', ועושים בה שימוש לצרכיהם. הם מאתגרים את הבורא בשאלה מדוע הוא מקנה יחס מועדף לבני האדם.
אחת הפעמים בה עושים זאת המלאכים היא רגע לפני מתן תורה. המלאכים תובעים את התורה לעצמם, בנימוק שהם חיים יותר, קדושים יותר וטהורים יותר מבני-האדם. אלוהים משיב להם בפסוק מאיוב כ"ח (זה תמיד עובד, כי את הפסוקים של איוב אפשר לפרש בדרכים שונות – כל כך חידתיים הם...):
"וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא, וְאֵי זֶה, מְקוֹם בִּינָה? לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ, וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים."
איוב רצה, אולי, לומר, כי בני האדם אינם יכולים להעריך את ערכה של החכמה, וכי מקומה – מקורה – אינו בארץ שלנו, ארץ החיים.
אלוהים של חז"ל כבר מכיר משמעות אחרת לצרוף המילים 'ארץ החיים' – מעין לשון נקייה לארץ שאחרי החיים, עולם של מעלה או עולם הבא. כשהוא אומר למלאכים "לֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים", כוונתו לכך שהיא, התורה, לא תימצא בעולמם, אלא רק בעולמם של בני האדם. התורה ארצית היא, ונועדה ליושבי ארץ, בעוד מה שנמצא למעלה בשמים אינו ארץ, והתורה לא נכתבה עבור דיירי השמים, מלאכי השרת. ולמה? אלוהים מצביע על חוקי תורה, העוסקים במאפייני החיים של בשר ודם, כמו מחלות, אכילה, מוות, לידה, נידה ועוד. מה למלאכים ולכל זה?
המלאכים חיכו להזדמנות לשוב ולתבוע את התורה לעצמם, וזו אכן לא איחרה להגיע. משה עלה להר סיני, בושש לשוב, והעם את אלוהיו עזב, ויצר את עגל הזהב. 'מה אמרנו?' – שאלו המלאכים - 'לא מגיע להם לקבל את התורה! הם עוברים על מצוותיך!'. אבל אלוהים עדיין לא היה מוכן לוותר על תכניתו ללכת עִם עַם הבחירה שלו לאורך ההיסטוריה עד לימות המשיח. הוא יתפוצץ עליהם בזעם, אבל, כמו בעל מכה, הוא לא ישחרר אותם לחיים בלעדיו. וכך הוא עונה למלאכים: 'אני מכיר אתכם. בכל יום ויום אתם מקטרגים על בני האדם על כל חטא קטן, אבל כשאתם מועמדים בניסיון חד-פעמי, אתם נכשלים בגדול. אברהם הציע לכם ארוחת שחיתות של בשר וחלב, ואתם לא סירבתם. כל ילד קטן לומד בחיידער שאסור לאכול בשר וחלב ביחד, ואפילו אם אמא שלו טועה ומערבבת, הוא יסרב לאכול!
את המשפטים האחרונים – 'לֹא מָצְאוּ לוֹ מַעֲנֶה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הקב"ה לְמֹשֶׁה: "כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה". עַד שֶׁאֵין לָהֶם מַעֲנֶה וּתְשׁוּבָה' אפשר להבין כך: המלאכים, שהיו קדושים וטהורים, אבל לא מהירי מחשבה, לא מצאו מענה למתקפה של הקב"ה, ואלוהים ניצל את רגע המבוכה הזה. הוא לא חיכה שהתשובה תימצא להם, למלאכים, ומיהר להכתיב את התורה למשה: "כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה".