מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ" (במדבר י"א)

יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ: כַּמָּה אַמּוֹת חַיָּב אָדָם לַעֲמֹד מִפְּנֵי הַזָּקֵן, כְּשֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתוֹ עוֹבֵר? כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת חַיָּב אָדָם לַעֲמֹד מִפְּנֵי הַזָּקֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" (ויקר' י"ט), וְכוֹרֵעַ לְפָנָיו, וְשׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת. וְאֵי זֶה הוּא הַהִדּוּר שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה "וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן"? שֶׁלֹּא יַעֲמֹד בִּמְקוֹמוֹ, וְלֹא יְהֵא סוֹתֵר דְּבָרָיו. וּכְשֶׁהוּא שׁוֹאֵל הֲלָכָה, שׁוֹאֵל בְּיִרְאָה, לֹא יִקְפֹּץ לְהָשִׁיב, וְלֹא יְהֵא נִכְנַס לְתוֹךְ דְּבָרָיו. שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בְּרַבּוֹ כֹּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ, נִקְרָא רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם, וְתַלְמוּדוֹ נִשְׁכָּח, וּשְׁנוֹתָיו מִתְקַצְּרוֹת, וּלְסוֹף הוּא בָּא לִידֵי עֲנִיּוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע, וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל, אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי הָאֱלֹהִים" (קֹהֶלֶת ח יג).

מוֹרָא זוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מַה הִיא. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ (ויק' יט לֵב). הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ מֻרְאַת הָרַב. לְכָךְ חַיָּב אָדָם לְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם בִּכְנִיסָה וּבַיְּצִיאָה, וְלִנְהֹג בּוֹ מוֹרָא וְכָבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" (דב' ו יג).

אָמַר רַבִּי אַבָּא הַכֹּהֵן בַּר פָּפָּא: כְּשֶׁהָיִיתִי רוֹאֶה סִיעָה שֶׁל בְּנֵי אָדָם, הָיִיתִי הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת, שֶׁלֹּא לְהַטְרִיחַ עֲלֵיהֶם, שֶׁלֹּא יְהוּ רוֹאִין אוֹתִי וְעוֹמְדִין מִלְּפָנַי. וּכְשֶׁאָמַרְתִּי אֵלּוּ הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵף בַּר זְבִידָא, אָמַר לִי: צָרִיךְ אַתָּה לַעֲבֹר לִפְנֵיהֶם, וְיִהְיוּ רוֹאִין אוֹתְךָ וְעוֹמְדִין לְפָנֶיךָ, וְאַתָּה מְבִיאָן לִידֵי יִרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן, וְיָרֵאתָ".

מדרש זה קושר את המצווה "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" לא לעניין הכבוד לאלה שגילם מופלג, אלא לזקני העם, הם הנבחרים של משה לעניין ההנהגה, ולמקביליהם בימי חז"ל, הלא הם המורים של תלמידי החכמים. הנה המקור המקראי לרעיון זה:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו, וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּך (במדבר י"א).

ואנו, שבילדותנו עדיין ראינו את השלטים באוטובוסים, האומרים 'מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם', המזכירים לנו לקום לפני אנשים מבוגרים, המתקשים לעמוד באוטובוס הנוסע, צריכים לעשות את הסוויץ' ולהבין, שחז"ל מכוונים את דבריהם, המבוססים על פסוקי תורה אלה, למוֹרֵי החכמים.

כשמורה עובר על פנינו, עלינו לקיים מצוות 'לפני שיבה תקום', כלומר לקום ולעמוד כדי לכבדם. המרחק המחייב הוא כל מרחק הקטן מארבע אמות, כלומר בערך 2 מ', בדומה למצוות הריחוק החברתי של ימי הקורונה. בנוסף לקימה יש לכרוע (להשתחוות?) לפני המורה ולשאול לשלומו. אחד המדרשים מתאר כניסת המורה אל בית המדרש, ואת הקימה, שורה אחר שורה, של התלמידים הקרובים למעבר, עד שהמורה מגיע למקום ממנו ינחה את הלימוד.

מהו אותו ההִדּוּר המוזכר בתורה? אמרים חכמים: 'שֶׁלֹּא יַעֲמֹד בִּמְקוֹמוֹ, וְלֹא יְהֵא סוֹתֵר דְּבָרָיו. וּכְשֶׁהוּא שׁוֹאֵל הֲלָכָה, שׁוֹאֵל בְּיִרְאָה, לֹא יִקְפֹּץ לְהָשִׁיב, וְלֹא יְהֵא נִכְנַס לְתוֹךְ דְּבָרָיו'. רשימת חמשת כללי התנהגות אלה היא רשימה יפה לכל מי שרוצה לכבד את בן-שיחו ולתת לו את ההרגשה, שלא מדובר ביחס בין שווים. 'שֶׁלֹּא יַעֲמֹד בִּמְקוֹמו' - אולי זו הנחיה לשמירת מרחק מְכַבֵּד, להימנעות מפלישה לטריטוריה הפרטית של המורה. 'לֹא יְהֵא סוֹתֵר דְּבָרָיו' – גם אם התלמיד סבור אחרת, עליו להימנע מהכחשת דברי המורה, ולהסתפק בהוספת דבריו שלו למה שקיבל מהמורה. 'וּכְשֶׁהוּא שׁוֹאֵל הֲלָכָה, שׁוֹאֵל בְּיִרְאָה' – לשאלה יכול להיות צליל של התרסה או של ציניות, ועל התלמיד להימנע משאילת שאלה בסגנון זה. שאלה ביראה היא שאלה של מי שבאמת רוצה לקבל משהו חדש מהמורה. למורה, לעומת זאת, מותר לשאול שאלה רטורית או לבחון את התלמיד באמצעות שאלה. 'לֹא יִקְפֹּץ לְהָשִׁיב' – תלמיד הקופץ להשיב לא הספיק לעכל את דברי המורה ולבחון את מחשבתו שלו מול דברים אלה, ואם קפץ להשיב, סימן שלא ציפה לשמוע שום דבר חדש מפי המורה. 'וְלֹא יְהֵא נִכְנַס לְתוֹךְ דְּבָרָיו' – הקצנה של 'יִקְפֹּץ לְהָשִׁיב', אפילו לא ימתין לסיום דברי המורה. אם רצינו ללמוד כמה כללים בסיסיים של תרבות שיח, המדרש שלפנינו טוב לאין ערוך מהדוגמאות המביכות של דיוני פאנל בטלוויזיה.

חז"ל, הָאֲמוּנִים על תורת הגמול, אינם יכולים שלא להזכיר לנו, שמי שלא ינהג על פי כללי הזהב האלה ייפגע קשות, ולא על ידי המורה: 'תַלְמוּדוֹ נִשְׁכָּח, וּשְׁנוֹתָיו מִתְקַצְּרוֹת, וּלְסוֹף הוּא בָּא לִידֵי עֲנִיּוּת'.

ונסיים בעניין המורא. אמנם התורה מציינת בפירוש ממי אנו מצווים לירוא, ככתוב "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ", והיא מתכוונת, אולי, שהיראה מפני אלוהים צריכה להיות המניע וההצדקה לכיבוד הזקנים; אבל חז"ל סבורים שהצמידות של שתי המצוות האלה אומרת יותר, והם מוחקים את הסיפא של הפסוק, ומשאירים לנו את "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן, וְיָרֵאתָ", ברמיזה ברורה למצווה של מורא הרב.

לא כל מורה אוהב את המורא הזה, ורבי אַבָּא הַכֹּהֵן בַּר פָּפָּא, מאמוראי בבל, מעיד על עצמו, שהוא משתדל לא לעבור על פני תלמידיו בטווח הקטן מארבע אמות, כדי לא לחייבם במחוות הכבוד, המביכות אותו. מעיר לו על כך רַבִּי יוֹסֵף בַּר זְבִידָא, ואומר לו כי אותן מחוות כבוד מביאות את התלמידים ליראת שמיים. רבי יוסף מפרש את הפסוק 'מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ' בדרך שלישית. לטעמו, כיבוד הזקנים מביא ליראת שמים. על כן אל לו, לרבי אבא, להימנע מלעבור על פני תלמידיו בקרבתם, שכן הוא מונע מהם בדרך זו את פיתוח יראת השמיים.