אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל: יָדוּעַ לֶהֱוֵי לָכֶם, שֶׁנּוֹלַד מְשִׁיחֵנוּ בק"ק סְמִירְנָה (אִיזְמִיר), וְנִקְרָא בִּשְׁמוֹ שַׁבְּתַי צְבִי, אֲשֶׁר בִּמְהֵרָה תִּגָּלֶה מַלְכוּתוֹ, וְיִקַּח כֶּתֶר מַלְכוּת מֵרֹאשׁ מֶלֶךְ יִשְׁמָעֵאל, וְיָשִׂים עַל רֹאשׁוֹ, וְהַמֶּלֶךְ יֵלֵךְ אַחֲרָיו כְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי, כִּי לוֹ הַמְּלוּכָה. וְאַחַר זֶה יִהְיֶה מְשִׁיחֵנוּ נֶעְלַם מֵעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל - לֹא יֵדְעוּ אָנָה לֶכְתּוֹ, אִם חַי הוּא, אִם מֵת. וּמְשִׁיחֵנוּ יֵלֵךְ מֵעֵבֶר הַנָּהָר סַמְבַּטְיוֹן, וְגַם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם נוֹלְדָה לוֹ בַּת בִּשְׁמָהּ רִבְקָה, אֲשֶׁר יִקַּח אוֹתָהּ מְשִׁיחֵנוּ לְאִשָּׁה, וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ מְצַפֶּה בִּיאַת מְשִׁיחֵנוּ, וּכְשֶׁיָּבוֹא מְשִׁיחֵנוּ אֶצְלוֹ וְיַעַבְרוּ עַד בְּנֵי רֵכָב אוֹ בְּנֵי מֹשֶׁה וַעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים אֶת הַנָּהָר סַמְבַּטְיוֹן, אֲשֶׁר יָדוּעַ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא עָבַר אָדָם שָׁם, כִּי בְּכָל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ הוּא רָץ וְנִמְהָר וְזוֹרֵק אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת, רַק בַּשַּׁבָּת בּוֹ יָנוּחַ, וּכְשֶׁאָדָם רוֹצֶה לַעֲבֹר שָׁם בְּשַׁבָּת, כְּשֶׁבָּא אֵצֶל הַיְּהוּדִים, עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים סוֹקְלִין אוֹתוֹ, יַעַן אֲשֶׁר חִלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, כְּדִּין תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה. אֲבָל כְּשֶׁיַּעֲבֹר מְשִׁיחֵנוּ עִם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וַעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, אָז יָנוּחַ וְיַעֲמֹד מִלִּזְרֹק, עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ כָּל הַיְּהוּדִים, וְאָז יַתְחִיל כְּמִנְהָגוֹ הָרִאשׁוֹן לִזְרֹק. וְאָז יֵרֵד מִן הַשָּׁמַיִם אַרְיֵה דְּבֵי עִילָאָה (אַרְיֵה שֶׁל בֵּית הָעֶלְיוֹנִים) וּפְרוּמְבִּיָּא (רֶסֶן) שֶׁבְּפִי הָאַרְיֵה יִהְיֶה נָחָשׁ עִם שִׁבְעָה רָאשִׁים, וְאֵשׁ תֵּצֵא מִפִּי הָאַרְיֵה. וְיִרְכַּב מְשִׁיחֵנוּ, וְיוֹלִיךְ מְשִׁיחֵנוּ אֶת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְאֶת כָּל הַיְּהוּדִים לִירוּשָׁלַיִם, וּבְדֶרֶךְ יִפְגַּע בָּם גּוֹג וּמָגוֹג, וְעִמּוֹ עַם כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם הוֹלֵךְ לִלְחֹם עִמּוֹ. וּמְשִׁיחֵנוּ שַׁבְּתַי צְבִי, לֹא בַּחֲנִית וּבְחֶרֶב יִלָּחֵם, רַק בְּרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע, וְיַפִּיל אוֹתָם אַרְצָה בְּדִבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים. וּבְבוֹא מְשִׁיחֵנוּ וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עִם כָּל הַיְּהוּדִים לִירוּשָׁלַיִם, אָז יָרִים ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, בָּנוּי בְּזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת, הַמְּאִירִים כָּל קַרְתָּא דִּירוּשָׁלַיִם. וּמִיָּד יַקְרִיב מְשִׁיחֵנוּ קָרְבָּנוֹת לַה', וְאַחַר זֶה תִּהְיֶה תְּחִיַּת הַמֵּתִים בְּכָל הָעוֹלָם, וּמִי יָכוֹל לְהַאֲרִיךְ בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים, כִּי רָזִין הֵם, וְלֹא נִתְּנוּ לִגָּלוֹת לְכָל אָדָם, רַק עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן. וְכָתַבְתִּי לָכֶם תֶּכֶף הַדָּבָר, לְמַעַן תֵּדְעוּ, כִּי בִּמְהֵרָה תִּזְכּוּ לַגְּאוּלָּה. כֹּה דִּבְרֵי נָתָן בִּנְיָמִין אַשְׁכְּנַזִּי.
תורת הקנאות לרבי יעקב עמדין
שלוש דמויות מככבות בקטע המיוחד הזה – שבתי צבי, משיח השקר, שחי באמצע המאה ה-17, נתן העזתי תלמידו ומפיץ בשורתו, ור' יעקב עמדין, שנולד בסוף המאה ה-17, כעשרים שנה אחרי פטירתו של שבתי צבי, ופעל במאה ה-18 בערים אלטונה ואמדן שבגרמניה. ר' יעקב, חכם גדול בתורה ושמרן קיצוני, לחם בתנועה השבתאית, שהמשיכה לפעול בגלוי ובסתר גם אחרי מות שבתי צבי, וגם בחכמים יהודיים אחרים, כמו רמח"ל, שעסקו בקבלה. ספרו של ר' יעקב 'תורת הקנאות' עוסק בתנועה השבתאית. הקטע שלפנינו מצטט, לכאורה, את מכתבו של נתן העזתי, שפעל רבות להפיץ את תורתו ואת שמו של המשיח החדש.
מכתבו זה של נתן העזתי פורש בפנינו את הפנטזיה המשיחית, שחלקים ממנה מבוססים על מדרשי משיח מוקדמים יותר. הנה כמה מהמוטיבים המרכזיים באגדת המשיח, לפי גרסת נתן העזתי:
המלך הגדול, השולט במרחב מזרח אירופה וארץ ישראל באותה תקופה הוא השולטן הטורקי, הקרוי כאן 'מלך ישמעאל'. המשיח יסיר את כתרו מעל לראשון ויניח אותו על ראשו שלו. השולטן הטורקי יהפוך לעבדו של המשיח. אם כן, המשיח אינו רק מנהיג רוחני, אלא גם מיועד למלוך מלכות מדינית.
המשיח ייעלם מעיני מאמיניו. מוטיב זה קיים גם בתלמוד (המשיח היושב כעני וחולה בשערי רומא) וגם בברית החדשה (הצליבה, ואחריה התחיה).
המשיח ישא לאשה את בתו של משה רבנו, עוד דמות אגדית, שמקום קבורתה לא נודע, ויתכן כי היא (הוא) חיה עד היום.
המשיח ייחלץ למשימה של גילוי אחינו בני עשרת השבטים, הנמצאים מעבר לנהר הסמבטיון. בדרך נס יעצור הנהר את זרמו האדיר, כדי לאפשר את המעבר אל הצד השני, אל יהודי עשרת השבטים. זה הנהר המוכר מהאגדות, הזורם בשצף כל ימות החול, ונח מזעפו רק בשבת.
מן השמים ירד אריה פלאי, ועליו רסן של נחשים בעל שבעה ראשים אימתניים. כמו בר-כוכבא של לוין קיפניס (מבוסס על אגדה יהודית מן המאה ה-19) הוא עולה על גב האריה ורוכב לכיוון ירושלים.
את דרכו יחסמו צבאת גוג ומגוג, שיעשו עמו מלחמה. גוג מלך ארץ מגוג נזכר כבר בספר יחזקאל, ומדרשי חז"ל שונים בנו על בסיס זה את תסריט אחרית הימים לפני בוא המשיח. המשיח ינצח, ולא בכוח או בחרב, כי אם ברוחו.
אלהים יוריד מהשמיים את בית המקדש השלישי, שכולו זהב ואבנים טובות, והמשיח יקריב בו את הקרבנות לאל.
ואז תתרחש תחיית המתים.
זאת תהיה שעת הגאולה, ובה ישוב עם ישראל לציון.