אוֹתוֹ יוֹם שֶׁנָּחָה נַפְשׁוֹ (נִפְטַר) שֶׁל רַבִּי, גָּזְרוּ רַבָּנָן תַּעֲנִית, וּבִקְּשׁוּ רַחֲמִים, וְאָמְרוּ: כָּל מִי שֶׁיֹּאמַר: 'נָחָה נַפְשׁוֹ שֶׁל רַבִּי' — יִדָּקֵר בַּחֶרֶב.
עָלְתָה שִׁפְחָתוֹ שֶׁל רַבִּי לַגַּג, וְאָמְרָה: עֶלְיוֹנִים מְבַקְּשִׁין אֶת רַבִּי, וְהַתַּחְתּוֹנִים מְבַקְּשִׁין אֶת רַבִּי - יְהִי רָצוֹן שֶׁיָּכוֹפוּ תַּחְתּוֹנִים אֶת הָעֶלְיוֹנִים. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁנִּכְנַס לְבֵית הַכִּסֵּא, וְחָלַץ תְּפִלִּין וּמַנִּיחַ אוֹתָן, וּמִצְטַעֵר בְּיִסּוּרֵי חֹלִי הַמֵּעַיִם שֶׁלּוֹ, אָמְרָה: יְהִי רָצוֹן שֶׁיָּכוֹפוּ עֶלְיוֹנִים אֶת הַתַּחְתּוֹנִים.
וְלֹא הָיוּ שׁוֹתְקִים חֲכָמִים מִלְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלָיו שֶׁיִּחְיֶה, וּלְפִיכָךְ לֹא הוֹעִילָה תְּפִלָּתָהּ. נָטְלָה כַּד, וְהִשְׁלִיכָהּ מִן הַגַּג לָאָרֶץ, וּמִפְּנֵי הָרַעַשׁ הַפִּתְאוֹמִי שָׁתְקוּ מִלְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים, וְנָחָה נַפְשׁוֹ שֶׁל רַבִּי.
אָמְרוּ לוֹ חֲכָמִים לְבַר קַפָּרָא: לֵךְ וּבְדוֹק מָה שְׁלוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי. הָלַךְ, וּמְצָאוֹ שֶׁנָּחָה נַפְשׁוֹ. קָרַע אֶת לְבוּשׁוֹ וְהֶחֱזִיר אֶת הַקֶּרַע לַאֲחוֹרָיו, שֶׁלֹּא יֵרָאֶה, וּכְשֶׁבָּא לִפְנֵי חֲכָמִים, פָּתַח וְאָמַר: 'אֶרְאֶלִּים (מַלְאָכִים) וּמְצוּקִים (צַדִּיקִים שֶׁבְּאֶרֶץ) אָחֲזוּ בַּאֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ. נִצְּחוּ אֶרְאֶלִּים אֶת הַמְּצוּקִים, וְנִשְׁבָּה אֲרוֹן הַקֳּדָשִׁ'. אָמְרוּ לוֹ: 'נָחָה נַפְשׁוֹ שֶׁל רַבִּי?' אָמַר לָהֶם: 'אַתֶּם אֲמַרְתֶּם, וַאֲנִי לֹא אָמַרְתִּי', שֶׁהֲרֵי הֶחֱלִיטוּ שֶׁלֹּא יֹאמַר אִישׁ שֶׁנִּפְטַר רַבִּי.
בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי זָקַף עֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתָיו כְּלַפֵּי מַעְלָה, וְאָמַר בִּתְפִלָּה: 'רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ, שֶׁיָּגַעְתִּי בְּעֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתַי בַּתּוֹרָה, וְלֹא נֶהֱנֵיתִי מִן הָעוֹלָם אֲפִלּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיְּהֵא שָׁלוֹם בִּמְנוּחָתִי. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: "יָבוֹא שָׁלוֹם, יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם" (יְשַׁעְיָה נז, ב).
בבלי כתובות עפ"י שטיינזלץ
רבי, הלא הוא רבי יהודה הנשיא, חותֵם המשנה, מככב בעשרות סיפורים ומדרשים תלמודיים. הוא היה עשיר גדול (ועל זאת נעיר משהו בהמשך), ובוודאי חי חיים טובים עד זקנתו, אלא שבשנותיו האחרונות סבל מחולי מעיים מייסר עד מאד.
גיבורה שניה של הסיפור היא שפחתו של רבי, וגם היא מוזכרת בכמה ספורים תלמודיים, המעידים על השכלתה ועל תבונתה המעשית. יתרון אחד היה לה על תלמידיו של רבי, והוא היכרותה העמוקה עם חייו האינטימיים. היא, ששרתה אותו גם בחדרים הפנימיים של הבית, ידעה עד כמה הוא סובל בשנותיו האחרונות.
כשהוא שוכב על ערש דוי, גוזרים התלמידים תענית, צום והתכנסות לתפילה בציבור, שמטרתה, כמו בעת עצירת גשמים, היא לקרוע את רוע הגזרה, כלומר למנוע את מותו של רבי. דעתו של התלמוד על תעניות מעין אלה, ובכללן גם תעניות בזמן בצורת, היא מורכבת. דווקא רבנים ומנהיגי קהילה אין להם הרבה השפעה על מה שהקב"ה גוזר, בעוד שיכולת מאגית זו ניתנת על פי רוב הסיפורים התלמודיים לצדיקים פשוטי עם, שהאל אוהב ונענה לתפילותיהם. בסיפורנו זה משמשת השפחה בתפקיד זה, אך תפילתה מנוגדת לזו של תלמידי רבי. היא, השפחה, מכירה את סבלו הנורא של רבי, וחשה כי הוא שואל נפשו למות. כמה מתאים הביטוי 'נחה נפשו' למי שמותו מביא קץ לסבלו הנורא.
השפחה אינה לוקחת חלק בתענית הציבורית, גם משום ששפחה היא, וגם משום שאישה היא. היא עולה אל גג הבית ונושאת תפילה אישית. תחילה היא מצטרפת לבקשתם של המתפללים שם למטה, ומתפללת: 'יְהִי רָצוֹן שֶׁיָּכוֹפוּ תַּחְתּוֹנִים אֶת הָעֶלְיוֹנִים', כלומר – שתפילתם של בני האדם תכריע את רצון שמים, ושרבי יינצל ממוות. אבל היא, שראתה את כל הפעמים, שרבי התייסר במחלתו, וזעק זעקות כאב מיואשות, עושה את התפנית, ומבקשת שהאל ייענה לתחינתו של רבי, וישים קץ לסבלו.
החכמים בבית המדרש אינם פוסקים מתפילתם למען רבי. התפילה הבלתי פוסקת הזאת היא מעין פעולה מאגית, המצליחה לעכב את הצפוי, והשפחה מבינה שכדי שתפילתה שלה תישמע, עליה לעשות מעשה נוסף. היא מפילה כד חרס מהגג, וקול התנפצותו מבהיל את החכמים, שעוצרים לרגע את תפילתם. זה הרגע הקצר, המספיק לעשות את השינוי. רבי נפטר מן העולם.
Zoom in אל חדר משכבו של רבי. מי היה שם כדי לספר לנו מה אמר הרב הגווע לפני שהשיב את נשמתו לבורא? מותר לנו לנחש, שהשפחה היתה שם אחרי שירדה מן הגג לראות, אם היתה השפעה כלשהי למעשה ניפוץ הכד.
רבי נושא עשר אצבעותיו כלפי שמים, ובכוחותיו אחרונים הוא נושא תפילה לאל, ומזכיר לו שכל ימיו עסק בתורה, ולא כקרדום לחפור בו. אמירה זו מעניינת במיוחד, משום שרבי היה עשיר גדול, אך ברור שהוא רוצה לומר כי מעולם לא עשה את לימוד התורה שלו מקור לרווחים חומריים. הוא מבקש שלום ומנוחה לנפשו הסובלת. כמו באגדות תלמודיות רבות, התשובה ניתנת באמצעות בת-קול, המצטטת פסוק מישעיהו. תפילתו של רבי נענית.
כל אותה עת היו החכמים שקועים בתפילתם, אך ברגע שזו נקטעה בהתנפץ הכד, שהופל מהגג, הם מקשרים את האירוע הזה עם חרדתם לחייו של רבי, והם שולחים את בר קפרא לבדוק מה מצבו של החולה. בר קפרא מבין, שהוא במלכודת. אם יתברר שרבי נפטר, איך יבשר זאת לחכמים, שהחליטו ברוב טיפשותם, שמי יאמר 'רבי מת' יידקר בחרב. זה מה שנקרא בלשוננו 'התנהגות של בת יענה'. בר קפרא, חכם לא קטן בתורה, מבין שעליו לבצע קריעה, אך הוא מסתיר אותה בין קפלי הבגד שלו. בחזרתו אל החכמים הוא בוחר בדברים עמומים, שיגלו טפח ויכסו טפחיים: 'אֶרְאֶלִּים (מַלְאָכִים) וּמְצוּקִים (צַדִּיקִים שֶׁבְּאֶרֶץ) אָחֲזוּ בַּאֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ. נִצְּחוּ אֶרְאֶלִּים אֶת הַמְּצוּקִים, וְנִשְׁבָּה אֲרוֹן הַקֳּדָשִׁ'. מי הם האראלים, מי הם המצוקים ומי הוא ארון הקודש – הוא משאיר להם לנחש. הבשורה על שביית ארון הקודש מהדהדת, כמובן, את הבשורה שמקבל עלי הכהן בשילה על תבוסת עם ישראל מידי פלישתים, על נפילת ארון הקודש בידי האויב ועל מות בניו. לכל מי שמכיר את הסיפור מספר שמואל אין ספק למה רומז בר קפרא. אָמְרוּ לוֹ: 'נָחָה נַפְשׁוֹ שֶׁל רַבִּי?' אָמַר לָהֶם: 'אַתֶּם אֲמַרְתֶּם, וַאֲנִי לֹא אָמַרְתִּי'. וכך התחמק בר קפרא מהמלכודת, ובישר על מותו של הרב הנערץ בלי לחטוא בשפתיו.
המצב המגוחך, שבו החכמים מצפים שאם איש לא יאמר 'מת רבי', המוות יימנע, או לפחות הידיעה על המוות לא תופץ, מספר לנו על חולשה אנושית ידועה, על הרצון לא לחוות מוות, לא לשמוע על מוות ולא לדבר עליו, כאילו כך ניתן יהיה למנוע את הבלתי נמנע. בחגיגה הזאת השפחה אינה משתתפת. היא משאירה לגברים לשחק במשחקיהם. היא תתאבל על אדוניה בדרכה האישית.
'נִצְּחוּ אֶרְאֶלִּים אֶת הַמְּצוּקִים', שהיתה המצאה לשונית מקורית של בר קפרא, הפכה ברבות הימים לניב שגור על לשוננו. הביטוי הזה מופיע במודעות אבל רבות בציבור החרדי.