בַּר הֶדְיָא פּוֹתֵר חֲלוֹמוֹת הָיָה. מִי שֶׁהָיָה נוֹתֵן לוֹ שָׂכָר, הָיָה פּוֹתֵר לוֹ לְטוֹבָה, וּמִי שֶׁלֹּא הָיָה נוֹתֵן לוֹ שָׂכָר, הָיָה פּוֹתֵר לוֹ לְרָעָה. הָיָה מַעֲשֶׂה שֶׁאַבַּיֵּי וְרָבָא רָאוּ שְׁנֵיהֶם חֲלוֹם זֵהֶה, וּבִקְּשׁוּ מִבַּר הֶדְיָא לְפָתְרוֹ. אַבַּיֵּי נָתַן לוֹ זוּז בִּשְׂכָרוֹ, וְרָבָא לֹא נָתַן לוֹ.
אָמְרוּ לוֹ: הִקְרִיאוּ לָנוּ בַּחֲלוֹמֵנוּ אֶת הַפָּסוּק "שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ, וְלֹא תֹּאכַל מִמֶּנּוּ" (דְּבָרִים כח, לֹא). לְרָבָא אָמַר: יַפְסִיד עִסְקְךָ, וְלֹא תּוּכַל לֶאֱכֹל מֵרֹב עַצְבוּת לִבְּךָ. וּלְאַבַּיֵּי אָמַר: יַרְוִיחַ עִסְקְךָ, וְלֹא תּוּכַל לֶאֱכֹל מֵרֹב שִׂמְחַת לִבְּךָ...
לְבַסּוֹף בָּא רָבָא, וְנָתַן לוֹ לְבַר הֶדְיָא שָׂכָר; וְאָז אָמַר לוֹ רָבָא לְבַר הֶדְיָא: רָאִיתִי (בַּחֲלוֹמִי) אֶת חוֹמָתִי שֶׁנָּפְלָה. אָמַר לוֹ בַּר הֶדְיָא כְּפִתְרוֹן: נְכָסִים בְּלֹא מְצָרִים תִּקְנֶהּ. אָמַר לוֹ רָבָא: רָאִיתִי אֶת בֵּיתוֹ שֶׁל אַבַּיֵּי, שֶׁנָּפַל, וּמְכַסֶּה אוֹתִי אֲבָקוֹ. אָמַר לוֹ בַּר הֶדְיָא: אַבַּיֵּי יָמוּת, וִישִׁיבָתוֹ תַּעֲבֹר אֵלֶיךָ. אָמַר לוֹ רָבָא: רָאִיתִי אֶת בֵּיתִי שֶׁלִּי, שֶׁנָּפַל, וּבָאִים הַכֹּל וְלוֹקְחִים לְבֵנָה לְבֵנָה. אָמַר לוֹ: הִלְכוֹתֶיךָ יִהְיוּ מְפֻזָּרוֹת בָּעוֹלָם. אָמַר לוֹ רָבָא: רָאִיתִי שֶׁנִּבְקַע רֹאשִׁי וְיָצָא מֹחִי. אָמַר לוֹ: נוֹצָה יָצְאָה מִן הַכַּר שֶׁלְּרֹאשְׁךָ. אָמַר לוֹ רָבָא: הִקְרִיאוּ לִי אֶת הַהַלֵּל הַמִּצְרִי, הַלֵּל שֶׁאוֹמְרִים עַל יְצִיאַת מִצְרַיִם, בַּחֲלוֹמִי. אָמַר לוֹ: נִסִּים יִתְרַחֲשׁוּ לְךָ.
הָיָה הוֹלֵךְ אִתּוֹ, בַּר הֶדְיָא עִם רָבָא, בִּסְפִינָה. אָמַר בַּר הֶדְיָא: עִם אָדָם שֶׁמִּתְרַחֲשִׁים לוֹ נִסִּים, לָמָּה לִי לָלֶכֶת, שֶׁמָּא יִהְיֶה הַנֵּס שֶׁתִּטְבַּע הַסְּפִינָה, וְהוּא לְבַדּוֹ יִנָּצֵל? תּוֹךְ שֶׁהָיָה עוֹלֶה, נָפַל סֵפֶר מִמֶּנּוּ מִבַּר הֶדְיָא. מְצָאוֹ רָבָא לְאוֹתוֹ סֵפֶר, וְרָאָה שֶׁהָיָה כָּתוּב בּוֹ "כָּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִין אַחַר הַפֶּה". אָמַר רָבָא לְבַר הֶדְיָא: רָשָׁע, בְּשֶׁלְּךָ הָיָה הַדָּבָר, וְצִעַרְתַּנִי כָּל כָּךְ. אֶת הַכֹּל אֲנִי מוֹחֵל לְךָ, חוּץ מִבִּתּוֹ שֶׁל רַב חִסְדָּא, שֶׁהָיְתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל רָבָא, וּבַר הֶדְיָא הִתְנַבֵּא עָלֶיהָ שֶׁתָּמוּת. יְהֵא רָצוֹן שֶׁיִּמָּסֵר אוֹתוֹ הָאִישׁ בִּידֵי מַלְכוּת, שֶׁלֹּא תְּרַחֵם עָלָיו.
אָמַר בַּר הֶדְיָא בְּלִבּוֹ: מָה אֶעֱשֶׂה? הֲלֹא לְמוּדִים אָנוּ, שֶׁקִּלְלַת חָכָם, אֲפִלּוּ כְּשֶׁבָּאָה בְּחִנָּם, הִיא בָּאָה, וְכָל שֶׁכֵּן רָבָא, שֶׁבַּדִּין קִלֵּל אוֹתִי. אָמַר לְעַצְמוֹ: אָקוּם וְאֶגְלֶה, שֶׁאָמַר הֶחָכָם: גָּלוּת מְכַפֶּרֶת עָווֹן.
עָמַד וְגָלָה לִמְקוֹם הַשִּׁלְטוֹן שֶׁל הָרוֹמָאִים. הָלַךְ וְיָשַׁב עַל פִּתְחוֹ שֶׁל שׁוֹמֵר בִּגְדֵי הַמֶּלֶךְ. שׁוֹמֵר הַבְּגָדִים חָלַם חֲלוֹם. אָמַר לוֹ שׁוֹמֵר הַבְּגָדִים לְבַר הֶדְיָא: רָאִיתִי חֲלוֹם שֶׁדָּקְרָה מַחַט אֶת אֶצְבְּעוֹתַי. אָמַר לוֹ בַּר הֶדְיָא: תֵּן לִי זוּז, וְלֹא נָתַן לוֹ. לֹא אָמַר לוֹ בַּר הֶדְיָא וְלֹא דָּבָר. וְשׁוּב אָמַר לוֹ שׁוֹמֵר הַבְּגָדִים: רָאִיתִי שֶׁאוֹכֶלֶת תּוֹלַעַת אֶת שְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתַי. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי זוּז, וְלֹא נָתַן לוֹ, וְלֹא אָמַר לוֹ בַּר הֶדְיָא כְּלוּם. וְעוֹד אָמַר לוֹ הַשּׁוֹמֵר: רָאִיתִי שֶׁאוֹכֶלֶת תּוֹלַעַת אֶת כָּל יָדַי. אָמַר לוֹ בַּר הֶדְיָא: יֹאכְלוּ הַתּוֹלָעִים אֶת כָּל הַמֶּשִׁי. שָׁמְעוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ, וֶהֱבִיאוֹ אֶת שׁוֹמֵר הַבְּגָדִים לַהֲרֹג אוֹתוֹ. אָמַר לָהֶם: אֲנִי, מַדּוּעַ? הֵבִיאוּ אֶת זֶה שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ, וְלֹא אָמַר. הֱבִיאוּהוּ, אֶת בַּר הֶדְיָא, וְאָמְרוּ לוֹ: בִּגְלַל הַזּוּז שֶׁלְּךָ הִתְקַלְקְלוּ מְעִילֵי הַמֶּלֶךְ! קָשְׁרוּ שְׁנֵי אֲרָזִים בַּחֶבֶל, קָשְׁרוּ רֶגֶל אַחַת לְאֶרֶז אֶחָד וְרֶגֶל אַחַת לְאֶרֶז אַחֵר, וְהִתִּירוּ אֶת הַחֶבֶל עַד שֶׁיִּתְפַּצֵּל רֹאשׁוֹ. הָלַךְ כָּל חֵלֶק וְחֵלֶק, וְעָמַד בִּמְקוֹמוֹ, וְהִתְפַּצֵּל וְנָפַל בִּשְׁתַּיִם.
בבלי ברכות עפ"י שטיינזלץ
בתלמוד נאמר מפי רבי בנאה: 'עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פּוֹתְרֵי חֲלוֹמוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם. פַּעַם אַחַת חָלַמְתִּי חֲלוֹם, וְהָלַכְתִּי אֵצֶל כֻּלָּם (שֶׁיִּפְתְּרוּ לִי אֶת הַחֲלוֹם). וּמַה שֶּׁפָּתַר לִי זֶה, לֹא פָּתַר לִי זֶה. וְכֻלָּם הִתְקַיְּמוּ בֵּי. לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִים אַחַר הַפֶּה.' (ברכות נ"ה)
"כָּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִין אַחַר הַפֶּה". על פי פתגם זה גדול כוח הדיבור של האדם, והוא יכול לשנות מציאות בדיבורו – לטוב ולרע. גם פתרון חלומות נכנס תחת אמירה זו, כלומר – חלומות ניתן לפתור בדרכים שונות, אולם פתרון החלום, כפי שבוחר אותו הפותר, יכול להשפיע על המציאות. אנו עוסקים בחלומות, המכוונים להתרחשות עתידית. חכמים, היזהרו בפתרון החלום שאתם בוחרים!
ואם כל החלומות הולכים אחר הפה, מה טיבו של אדם, הידוע כפותר חלומות? אולי ביצירתיות של פענוח החלום, אולי בתבונה שיש לו לבחור את הפתרון הנראה לו, ואולי ביכולתו להשפיע על מה שיתרחש בעתיד. אך אם, בנוסף ליכולות אלה, ניחן אותו פותר חלומות בחמדנות, הוא יבחר את פתרונות החלומות בהתאם לתשלום שיקבל.
ובכל זאת, שני גדולים בתורה, אביי ורבא, הולכים אל אותו בר הדיא, שיפתור את חלומותיהם, וכל זאת בתקווה שהאיש הוא איש הגון. הם עצמם ראשי ישיבות, וידועים במחלוקות ההלכתיות הרבות ביניהם. אביי משלם לבר הדיא שכר על פתרון החלום, ואילו רבא בוחר שלא לשלם על השרות הזה. האם הם טפשים או תמימים? אין סיכוי! האם הם פועלים בעצה אחת, להעמיד את האיש בניסיון? קרוב לוודאי. הם באים אליו עם חלום זהה, והאיש נופל בפח, ופותר לאביי את חלומו פתרון אופטימי, כתמורה לתשלום הנאה שקיבל ממנו. רבא מקבל עבור חלום זהה פתרון הרבה פחות משמח.
שלוש הנקודות בטקסט שלעיל מסמנות קטע חסר, בו ממשיכים השניים לבוא אל בר הדיא עם חלומות זהים, ובכל פעם חוזרת הפארסה הזאת – אביי מקבל פתרון משובח, ורבא ה'קמצן' מקבל קדחת.
לבסוף בא רבא אל פותר החלומות המקצועי, ושכר בידו. מיד מתהפך הכל, ובר הדיא מספק לו פתרונות חביבים לכל החלומות המדאיגים שהוא מספר לו.
במערכה השניה של הקומדיה עולה בר הדיא עם רבא לספינה. כל זה מתרחש אחרי אותה סדרה של חלומות שהתממשו על פי פתרונותיו האופטימיים של בר הדיא. פותר החלומות עצמו כבר לכוד בפנטסיה הזאת. הוא מתחיל להאמין, שרבא הוא ווינר אמיתי, וכי ללא קשר עם מה שיחלום, יתרחשו לו ניסים, ובמסע בספינה אפשר לנבא, שאם יתרחשו אסונות בים, הוא, רבא, יינצל. האם זו גם תעודת ביטוח לכל מי שיהיה עמו בספינה? לא ולא! בר הדיא חושש לגורלו שלו, ותוך כך מגלה רבא את ספרו של בר הדיא, בו כתב כי "כָּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִין אַחַר הַפֶּה". רבא מסיק את המסקנה הלוגית-לכאורה, שהוא יוצא למסע ימי עם אדם, שיש לו השפעה מאגית על העתיד לקרות, ושחייו בעת האחרונה כבר הושפעו מנבואותיו של פותר החלומות החמדן. רבא כועס, ובר הדיא, היודע כי כעסו של רבא מוצדק, מחליט להעניש את עצמו ולגלות הרחק מכאן, לרומי.
המסך עולה על המערכה השלישית, ברומי. בר הדיא משכיר עצמו לעבודה אצל חייטו של הקיסר, וממש כמו יוסף במצרים, הוא אינו יכול להתאפק, וממשיך לעסוק בפתרון חלומות. אך זאת הפעם עיסוק זה מתרחש בסביבה הרבה פחות סלחנית. חלומותיו של חייט המלך צופים מתקפת תולעים על אריגי המשי המלכותיים. ברוב חמדנותו שומר בר הדיא לעצמו את פתרונות החלומות האלה, וכל זה משום שהחייט לא שילם לו על פענוח חלומותיו. כאשר נעתר לבסוף בר הדיא, ומגלה לחייט הנדהם מה מתרחש במלתחה שלו, זה מאוחר מדי, כי התולעים כבר החלו לחגוג על המשי המלכותי. החייט, שנלקח למשפט אצל המלך, מאשים את השוליה שלו, שידע כל הזמן מה עומד לקרות שם בין הבגדים של המלך, ידע ולא גילה. סופו של בר הדיא, איש ברוך כשרונות, אך נגוע באהבת ממון (מזכיר לכם מישהו?) ראוי למתכוני העינויים של האינקויזיציה, ולא טרחתי לנסות להבין מה הם עשו עם הנאשם באמצעות שני ארזים וחבל...