קֹרַח לֵצָן הָיָה, וְהָיָה מִתְלוֹצֵץ עַל מֹשֶה וְעַל אַהֲרֹן. מֶה עָשָׂה? כִּנֵּס כָּל הַקָּהָל, הִתְחִיל לוֹמַר לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי לֵצָנוּת. אָמַר לָהֶם:
אַלְמָנָה אַחַת הָיְתָה בִּשְׁכוּנָתִי וְעִמָּהּ שְׁתֵּי נְעָרוֹת יְתוֹמוֹת, וְהָיְתָה לָהּ שָׂדֶה אַחַת. בָּאָה לַחֲרֹש, אָמַר לָהּ מֹשֶה: "לֹא תַחֲרֹש בְּשוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים כב, י); בָּאָה לִזְרֹעַ, אָמַר לָהּ: "שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם" (ויקרא יט, יט); בָּאָה לִקְצֹר וְלַעֲשׂוֹת עֲרֵמָה, אָמַר לָהּ: "הַנִּיחִי לֶקֶט, שִׁכְחָה וּפֵאָה"; בָּאָה לַעֲשׂוֹת גֹּרֶן, אָמַר לָהּ: "תְּנִי תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי". הִצְדִיקָה עָלֶיהָ אֶת הַדִּין וְנָתְנָה לוֹ.
מֶה עָשְׂתָה עֲנִיָּה זוֹ? עָמְדָה וּמָכְרָה אֶת הַשָּׂדֶה וְלָקְחָה שְׁתֵּי כְּבָשׂוֹת, כְּדֵי לִלְבֹּש מִגִּזּוֹתֵיהֶן וְלֵהָנוֹת מִפֵּרוֹתֵיהֶן. כֵּוָן שֶׁיָּלְדוּ – בָּא אַהֲרֹן וְאָמַר לָהּ: תְּנִי לִי אֶת הַבְּכוֹרוֹת, שֶׁכָּךְ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "כָּל הַבְּכוֹר ... תַּקְדִּישׁ לַה' " (דברים טו, יט). הִצְדִיקָה עָלֶיהָ אֶת הַדִּין וְנָתְנָה לוֹ אֶת הַוְּלָדוֹת. הִגִּיעַ זְמַן גְּזִיזָה וְגָזְזָה אוֹתָן. בָּא אַהֲרֹן וְאָמַר לָהּ: תְּנִי לִי רֵאשִׁית הַגֵּז, שֶׁכָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ" (שם יח, ד), – אָמְרָה: אֵין בִּי כּוֹחַ לַעֲמֹד בָּאִישׁ הַזֶּה, הֲרֵינִי שׁוֹחַטְתָן וְאוֹכַלְתָּן; כֵּוָן שֶׁשְּׁחָטָתַן אָמַר לָהּ: תְּנִי לִי הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה. אָמְרָה: אֲפִלּוּ אַחַר שֶׁשָּׁחַטְתִּי אוֹתָן לֹא נִצַּלְתִּי מִיָּדוֹ – הֲרֵי הֵן עָלַי חֵרֶם! אָמַר לָהּ: אִם כֵּן כֻּלָּן שֶׁלִּי הוּא, שֶׁכָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה" (במדבר יח, יד). נְטָלָן וְהָלַךְ לוֹ, וְהִנִּיחָהּ בּוֹכָה, הִיא עִם שְׁתֵּי בְּנוֹתֶיהָ.
כָּךְ עָלְתָה לַעֲלוּבָה זוֹ! כָּל כָּךְ הֵם עוֹשִׂים וְתוֹלִים בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
(בבלי סנהדרין)
קֹרַח לֵצָן הָיָה, ולא ליצן של פורים, כזה המשמח את לב הכל, אלא מעין רשע, ההופך את משמעות הדברים ומעכיר את רוח הכל, אחד הכופר במצוות התורה, ועושה זאת בהתרסה. כך אומרים חז"ל. הסיפור המקראי מציג קורח מעט שונה. חוש הומור לא היה לו, אלא קנאה עמוקה במשפחת הכוהנים שירשה את מה שלדעתו היה מגיע לו בזכות יחוסו המשפחתי. זמן קצר אחרי יציאת מצרים השתלטה על העם משפחתו של משה, שתפסה את עמדות המנהיגות ואת הובלת הפולחן, ונגד שררה זו יצא קורח.
קורח של חז"ל עוסק בעיקר בהכפשת שמם והשחרת תדמיתם של הכוהנים, כשהוא טוען, שהם משתמשים בחוקי התורה כדי לעשוק את העם, ובתוך אלה גם את החלשים ביותר, אלה שהתורה מורה לנו בפירוש לדאוג לזכויותיהם – הגר, היתום והאלמנה.
קורח מכנס את הקהל ומשתף אותו בסיפור מקומם במיוחד, שבו מתעלל אהרן הכוהן באשה, שהיא גם אלמנה וגם עניה. את כל רכושה הוא עושק לעצמו, והכל בשם מצוות התורה. לאשה אין מפלט מחמדנותו של אהרן, וכל מה שהיא עושה כדי להשאיר משהו לקיומה ולקיום בנותיה היתומות נחמס פעם נוספת על ידי מצוה אחרת מן התורה; האשה התמימה והצייתנית לתביעות הכהן מגלה שמה שלא תעשה, הוא ישוב ויתבע את חלקו מן השאריות שלה. לבסוף, ביאושה, היא מדירה את עצמה ממה שנותר באמירה 'הֲרֵי הֵן עָלַי חֵרֶם!', והרשע שאינו מרפה נוטל הכל בטענה שהחרם כולו שייך לאלוהים. בסיום דבריו אומר קורח על הכוהנים: 'כָּל כָּךְ הֵם עוֹשִׂים, וְתוֹלִים בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא'. בזאת הוא מצביע על אחת העוולות הגדולות הנעשות באצטלה של קיום מצוות דתיות.
וכעת לשאלה המעניינת והחשובה: מה חשבו חז"ל על הסיפור? האם קורח היה באמת ליצן, ועשה מניפולציות באמת העובדתית כדי להתסיס את העם נגד משפחת הכוהנים הגדולים, או שמא יש בסיפור הזה הזדהות של חז"ל עם הביקורת המוסרית של קורח? אני סבור שהתשובה היא 'גם וגם': אף אחד מהם לא התנדב לסנגר על קורח ולשפר את תדמיתו, אבל אפילו בדברי הליצנות שהם ייחסו לו תמצא קורטוב של אמת. נזכור כי החכמים ירשו בעצמם את מעמד הכוהנים אחרי חורבן בית שני, וכי למרות כל התפילות שהם חיברו על חידוש עבודת המקדש, הם חיו כבר בתקופה שוויתרה מעשית על הדבר, והחלשת מעמד הכוהנים התאימה לאג'נדה האידיאולוגית שלהם. אז אולי, במסווה של דברי קורח הליצן, הרשו לעצמם חז"ל להביע את הביקורת שהם חשו כלפי מעמד פריבילגי, שהזיכרונות ששרדו משלהי תקופת בית המקדש לא הוסיפו לו כבוד.