בְּדִבְרֵי תְּפִלָּתָהּ שֶׁל חָנָה נֶאֱמַר: "וַתִּדֹּר נֶדֶר, וַתֹּאמַר: ה' צְבָאוֹת, אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ, וּזְכַרְתַּנִי, וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ, וְנָתַתָּ לַאֲמָתְךָ זָרַע, וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" (שְׁמוּאֵל א' א'). עַל כָּךְ אָמַר ר' אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, לֹא הָיָה אָדָם שֶׁקְּרָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא "צְבָאוֹת", עַד שֶׁבָּאָה חַנָּה וּקְרָאַתּוּ "צְבָאוֹת". זוֹהִי הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בַּמִּקְרָא, שֶׁמְּכַנִּים אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ. וְהִסְבִּיר שֶׁכָּךְ אָמְרָה חַנָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲלֹא אַתָּה אֲדוֹן הַצְּבָאוֹת, וּמִכֹּל צִבְאֵי צְבָאוֹת בְּרוּאִים שֶׁבָּרָאתָ בְּעוֹלָמְךָ קָשֶׁה בְּעֵינֶיךָ שֶׁתִּתֵּן לִי בֵּן אֶחָד?
מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דוֹמֶה — לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה לַעֲבָדָיו. בָּא עָנִי אֶחָד וְעָמַד עַל הַפֶּתַח. אָמַר לָהֶם: תְּנוּ לִי פְּרוּסָה אַחַת! וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו. דָּחַק וְנִכְנַס אֵצֶל הַמֶּלֶךְ. אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, מִכָּל סְעוּדָה שֶׁעָשִׂיתָ קָשֶׁה בְּעֵינֶיךָ לִתֵּן לִי פְּרוּסָה אַחַת?!
עַל כְּפִילוּת הַמִּלִּים "אִם רָאֹה תִּרְאֶה" אָמַר ר' אֶלְעָזָר, שֶׁכָּךְ אָמְרָה חַנָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם "רָאֹה" עַכְשָׁו — מוּטָב, וְאִם לָאו - בְּכָל אֹפֶן "תִּרְאֶה", כֵּיצַד? שֶׁאֵלֵךְ וְאֶסְתַּתֵּר בִּפְנֵי אֶלְקָנָה בַּעֲלִי עִם גֶּבֶר, וְכֵיוָן שֶׁאֶסְתַּתֵּר, יַשְׁקוּ אוֹתִי מֵי סוֹטָה, לְבָדְקֵנִי אִם זָנִיתִי, וּמֵאַחַר שֶׁאֶהְיֶה נְקִיָּה מֵעָווֹן, וַהֲרֵי אֵין אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת תּוֹרָתְךָ פְּלַסְתֵּר, שֶׁכָּךְ נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה בְּאִשָּׁה הַנֶּחְשֶׁדֶת לְחִנָּם בִּזְנוּת וְשָׁתְתָה אֶת מֵי הַסּוֹטָה: "וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה, וּטְהוֹרָה הִיא, וְנִקְּתָה, וְנִזְרְעָה זֶרַע" (בַּמִּדְבָּר ה, כח), וְעַל יְדֵי כָּךְ בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיוּ לָהּ בָּנִים.
בבלי ברכות
בקריאת פשט של סיפור חנה ושמואל בולטת האותנטיות הכאובה של תפילת האישה העקרה להגיע בחסד האל למשאת נפשה, וללדת בן. אלוהים נענה לתפילתה הנרגשת, ושמואל נולד.
חז"ל רואים את הסיפור אחרת, והם מייחסים לחנה חוכמה, ואפילו עורמה. על פי גרסתם היא אינה מסתפקת בתחינה גדולה לאל, ובתבונתה הרבה היא מפעילה לטובת העניין שלה פסוקים מהתורה, העוסקים בדיני הסוטה, ככתוב בספר דברים, פרק ה':
אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. יג וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה. יד וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה. טו וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן. טז וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי יְהוָה. יז וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם. יח וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים. יט וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה. כ וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ. כא וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן יְהוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהוָה אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה. כב וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן. כג וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים. כד וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים. כה וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ. כו וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם. כז וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ. כח וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע.
הטקס המשפיל שעוברת האישה, שכל חטאה הוא שעברה על בעלה רוח קנאה, מנוגד לחלוטין לרעיון הצדק. את הטקס היא תעבור גם אם לא חטאה, ובעלה חשד בה לשוא. התורה אינה מציעה פיצוי כלשהו לאשה הזאת, פרט לזיכוייה מכל חשד, והוא מחזיר אותה לבית בעלה הקנאי. היא רשאית לשוב למעמדה הקודם, ואפילו להמשיך ללדת לבעלה בנים. התורה אינה מתעניינת ברגשותיה של האישה. על פי התורה די בהשבת זכויותיה ומעמדה במשפחה, ללא קשר להשפלה שנגרמה בשל חשדו של בעלה.
אבל חנה של חז"ל מוצאת דווקא בחוק המקראי המקומם הזה את הפתרון למצוקתה הגדולה. היא חפצה בילד. בעלה אוהב אותה מאד, אך אינו יכול לספק לה את חפצה. בעת תפילה במשכן בשילה היא אומרת לאלוהים: "רָאֹה תִּרְאֶה" – אם תראה את שברי הגדול, ותיענה בנפש חפצה למשאלתי – מה טוב, אך אם לא – אתה תראה איך אני מסובבת את העניין כך, שאשיג את מבוקשי. אגרום לכך, שאלקנה הטוב יחשוד בי בניאוף, על ידי שאסתתר עם גבר במקום סגור. אלקנה יעשה את המוטל עליו, וייקח אותי אל הכוהן במקדש (כאן, בשילה? יש סיכוי לצדק כוהני במקום הנורא הזה?). יש לי אמון מלא במהלך הזה, ומאחר ולא חטאתי – אצא אחרי הטקס נקייה מכל עוון וחשד, וההמשך חייב להתנהל ככתוב בתורה – אזכה לפרי בטן ואשתחרר מעקרותי.
חז"ל אינם עוסקים בפרטים הקטנים, כלומר בסכנה שמשהו ישתבש בתכניתה הנועזת של חנה: אלקנה יפגין את אמונו המלא בתומתה של חנה, ולא יקח אותה אל טקס הסוטה המשפיל, או שמשהו יוביל את הכוהן להחליט, שהטקס הוכיח כי חנה אכן חטאה בניאוף, או שאלקנה וחנה יתקשו להתפייס, למרות שחנה עברה את המבחן בהצלחה.