אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי:
שְׁנֵי חַמָּרִים הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְהָיוּ שׂוֹנְאִין זֶה לְזֶה, רָבַץ לוֹ חֲמוֹרוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן, רָאָה אוֹתוֹ חֲבֵרוֹ וְעָבַר, מִשֶּׁעָבַר אָמַר: כְּתִיב בַּתּוֹרָה: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ...". מִיָּד חָזַר וְטָעַן עִמּוֹ. הִתְחִיל (החבר) לָשִׂיחַ בְּלִבּוֹ, וְאָמַר: כָּךְ הָיָה פְּלוֹנִי אוֹהֲבִי, וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ. נִכְנְסוּ לַפֻּנְדָּק וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ. מִי גָּרַם לָהֶם שֶׁעָשׂוּ שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם? עַל יָדִי שֶׁהֵבִינוּ זֶה בַּתּוֹרָה. הֲוֵי: "אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים".
(ילקוט שמעוני)
כתוב בתורה (שמות כ"ג): כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ? עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ.
'עזוב' – במשמעות לעזור.
התורה מקצרת בניסוח, וברור הדבר, שכוונתה לחובה לסייע לבהמות הבית השרויות במצוקה, גם אם הן שייכות למישהו אחר. חז"ל מבקשים לאייר את המצווה הזאת באמצעות סיפור 'מהחיים'. גם הסיפור שלהם קצר, אבל הוא חי ונושם מציאות, ואף נושא מסרים מעבר לכתוב בתורה.
השנאה של שני החמרים זה לזה אינה מוסברת במדרש, אך בהחלט אפשרי שהיא נבעה מתחרות על הפרנסה. שניהם מציעים אותו שרות, ושניהם משתמשים באותן דרכים, כך שהם חייבים להיפגש זה עם זה לעתים קרובות, ואולי אף לפנות את הדרך זה לזה במקומות בהם הדרך צרה. מציאות זו עלולה ליצור התנגשויות בין השניים, ועל פי הסיפור הם כבר שונאים זה לזה.
חַמָּר אחד עובר בדרך ורואה את הַחַמָּר השני ליד חמורו הרובץ. המשא שלו אולי כבד. דרכו של חמר זה היא אולי בעלייה, והחמור התעייף מאד. הדרך היתה מספיק רחבה, והחמר הראשון יכול היה לעבור על פני חברו, ואף עשה זאת; ואז נזכר בכתוב בתורה. התורה אומרת לו בדיוק מה עליו לעשות במצב כזה, והוא שב ומסייע לחברו בהעמדת החמור הכושל, ואולי בהעברת חלק מהמשא הכבד שלו אל חמורו. מכאן מתפתח הסיפור אל מעבר למציאות שהוכתבה על ידי מצוות התורה. בעל החמור העייף אומר בלבו: 'כָּךְ הָיָה פְּלוֹנִי אוֹהֲבִי, וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ!' אם היה הדבר נכון או לא, אין המדרש מספר, אבל קיום אותה מצווה מהתורה הביא לפיוס בין השניים, והם המשיכו את המסע ביחד כחברים, ואפילו נכנסו לפונדק להרביץ איזו בירה ביחד. איזה סיפור יפה!
חז"ל לא מוותרים על ההזדמנות להמליץ לעמך ישראל להבין בתורה. כל אותו סיפור היה יכול להסתיים אחרת, לו לא הבין אותו חמר פשוט בתורה, לו לא הכיר את המצווה הכתובה בה. כדי לסיים בהתרוממות רוח, מעטרים חז"ל את סוף המדרש בפסוק מתהלים צ"ט, שאם מתאמצים מאד, ניתן לפרשו כשבח לאל המכונן מישרים, כלומר המיישר את הדרך אל הפיוס בין בני אדם, וזהו הפסוק השלם מתהלים, שבמקור התכוון, ככל הנראה, למשהו אחר לגמרי:
וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב, אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים, מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב אַתָּה עָשִׂיתָ.