כַּאֲשֶׁר נָחָה נַפְשׁוֹ שֶׁל ר' אֶלְעָזָר בר' שִׁמְעוֹן, אָמַר לָה לְאִשְׁתּוֹ: יוֹדֵעַ אֲנִי בַּחֲכָמִים, שֶׁהֵם כּוֹעֲסִים עָלַי, וְלֹא יִתְעַסְּקוּ בִּי יָפֶה בִּקְבוּרָתִי. הַשְׁכִּיבִי אוֹתִי לְאַחַר הַמִּיתָה בַּעֲלִיַּת הַגַּג, וְאַל תִּפְחֲדִי מִמֶּנִּי, שֶׁלֹּא תֶּאֱרַע בְּגוּפִי כָּל תַּקָּלָה וְכֹל סֵרָחוֹן. אָמַר ר' שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: סִפְּרָה לִי אִמּוֹ שֶׁל ר' יוֹנָתָן, שֶׁסִּפְּרָה לָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל ר' אֶלְעָזָר בר' שִׁמְעוֹן: לֹא פָּחוֹת מִשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, וְלֹא יוֹתֵר מֵעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה הִנִַּחְתִּי אוֹתוֹ כָּךְ בַּעֲלִיָּה וּבְכָל זֹאת, כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עוֹלָה לִבְדֹּק בְּשַׂעֲרוֹתָיו, כַּאֲשֶׁר הָיְתָה נִתְלֶשֶׁת שַׂעֲרָה הָיָה יוֹצֵא דָּם, וְר' אֶלְעָזָר נִשְׁאַר כְּבִשְׁעַת מוֹתוֹ מַמָּשׁ. יוֹם אֶחָד רָאִיתִי תּוֹלַעַת הַיּוֹצֵאת מֵאָזְנוֹ. חָלְשָׁה דַּעְתִּי מִצַּעַר, שֶׁהִנֵּה רִמָּה שׁוֹלֶטֶת בְּגוּפוֹ. נִרְאָה לִי בַּעֲלִי בַּחֲלוֹם, וְאָמַר לִי: אֵין בְּכָךְ וְלֹא כְּלוּם, כִּי זֶהוּ עֹנֶשׁ מְיֻחָד מִשּׁוּם שֶׁיּוֹם אֶחָד שָׁמַעְתִּי, שֶׁמְּזַלְזְלִים בְּתַלְמִיד חָכָם, וְלֹא מָחִיתִי כְּפִי שֶׁהָיָה רָאוּי לִי, וְלָכֵן נֶעֱנַשְׁתִּי בָּאֹזֶן, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה.
וְעוֹד מְסַפְּרִים: כַּאֲשֶׁר הָיוּ בָּאִים שְׁנַיִם לָדוּן אַחֲרֵי מוֹתוֹ, הָיוּ עוֹמְדִים עַל הַפֶּתַח. הָיָה זֶה אוֹמֵר אֶת דְּבָרָיו, וְזֶה אוֹמֵר אֶת דְּבָרָיו, וְהָיָה יוֹצֵא קוֹל מִן הָעֲלִיָּה, וְאָמַר: אִישׁ פְּלוֹנִי, אַתָּה חַיָּב! אִישׁ פְּלוֹנִי, אַתָּה זַכַּאי! יוֹם אֶחָד הִתְקוֹטְטָה אִשְׁתּוֹ עִם שְׁכֶנְתָּהּ, וְאָמְרָה לָהּ הַשְּׁכֵנָה בִּלְשׁוֹן קְלָלָה: תְּהֵא כְּבַעְלָהּ, שֶׁלֹּא נִתַּן לִקְבוּרָה. וּכְשֶׁנִּשְׁמַע הַמְּאֹרָע בָּרַבִּים, אָמְרוּ חֲכָמִים: לֹא דֶּרֶךְ אֶרֶץ הוּא, וּבְוַדַּאי חַיָּבִים אָנוּ לְטַפֵּל בּוֹ כָּרָאוּי לוֹ.
יֵשׁ שֶׁאוֹמְרִים, שֶׁדָּבָר אַחֵר גָּרַם, שַׂר' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אָבִיו נִרְאֶה לָהֶם בַּחֲלוֹם, וְהוּא אָמַר לָהֶם: דָּבָר אֶחָד יֵשׁ לִי בֵּינֵיכֶם, וְאֵין אַתֶּם רוֹצִים לַהֲבִיאוֹ אֶצְלִי וּלְקָבְרוֹ לְיָדִי? הָלְכוּ חֲכָמִים לַעֲסֹק בּוֹ בִּקְבוּרָתוֹ, וְלֹא הִנִּיחוּ לָהֶם בְּנֵי הָעֲיָרָה עַכְבַּרְיָא, שֶׁשָּׁם הָיָה מֻנָּח ר' אֶלְעָזָר. שֶׁכָּל הַשָּׁנִים שֶׁהָיָה 'יָשֵׁן' ר' אֶלְעָזָר בר' שִׁמְעוֹן בַּעֲלִיָּתוֹ לֹא בָּאָה חַיָּה רָעָה לְעִירָם, וְהֵבִינוּ שֶׁזְּכוּתוֹ מְגִנָּה עֲלֵיהֶם, וְלֹא רָצוּ שֶׁיֵּצֵא וְתִבָּטֵל מֵהֶם הֲגַנָּתוֹ.
יוֹם אֶחָד, עֶרֶב יוֹם כִּפּוּרִים הָיָה, וְהָיוּ הַכֹּל טְרוּדִים. שָׁלְחוּ חֲכָמִים לִבְנֵי הָעֲיָרָה בִּירִי הַסְּמוּכָה, וְהוֹצִיאוּ אֶת מִטָּתוֹ, וְהֵבִיאוּ אוֹתוֹ לַמְּעָרָה שֶׁבָּהּ הָיָה קָבוּר אָבִיו, ר' שִׁמְעוֹן. מָצְאוּ נָחָשׁ הַמַּקִּיף אֶת הַמְּעָרָה, וְלֹא נָתַן לָאֲנָשִׁים לְהִכָּנֵס. אָמְרוּ לוֹ: נָחָשׁ, נָחָשׁ! פְּתַח פִּיךָ, וְיִכָּנֵס בֵּן אֵצֶל אָבִיו! פָּתַח לָהֶם וּקְבָרוּהוּ.
בבא מציעא על פי שטיינזלץ
ר' אלעזר בר' שמעון איתגר את אשתו לא פעם ולא פעמיים במהלך חייהם המשותפים. מסכת בבא מציעא מספרת אפילו, כי בכעסה של האשה על בעלה, שהזמין מרצונו יסורי גוף קשים על עצמו, היא עזבה את הבית, וחזרה להתגורר בבית אביה. מסתבר שזה היה זמני, שכן לקראת מותו, כך מספר המדרש שלנו, הוא מבקש ממנה לקחת על עצמה מעשה מאד לא מקובל, ולא להביאו לקבורה כלל. הסיבה, לכאורה, היתה כעסם של החכמים על ר' אלעזר, וחֲשָׁשׁוֹ שלו פן לא יטפלו יפה בקבורתו. מכל מקום, האיש בוחר, כתמיד, בדרך מאד לא שגרתית לחיות, וזאת הפעם - למות, ואת האחריות הוא מפיל, לא פחות ולא יותר, על האישה.
וכך, בין 18 ל-22 שנה, האישה לא זוכרת בדיוק את משך הזמן, מוטלת גופתו של ר' אלעזר בעליית הגג, ובאמת, לא רקב ולא סירחון אינם שולטים בה, והוא נראה כישן.
הסיפור על רב חשוב ויוצא דופן, המת-החי בעליית ביתו, עושה לו כנפיים, והשמועות האגדיות אודותיו מתחילות להיווצר ולהתפשט בסביבה. עם האישה ממשיך ר' אלעזר לדבר בחלום; אנשים באים אליו לעמוד בפתח עליית הגג ולהתדיין, כל אחד מהם מרצה בפני המת-החי את גרסתו, וקולו של הרב נשמע בעלייה, והוא חורץ את הדין לטובת אחד הצדדים. החכמים מחליטים שיש לשים סוף להצגה הזאת, והם חושבים כיצד להביאו לקבורה. יש אומרים, כי אביו, ר' שמעון בר יוחאי נגלה להם, לחכמים, בחלום, והפציר בהם להביאו אליו, אל מקום קבורתו שלו. תושבי עכבריא, היא, ככל הנראה, הכפר עכברה שליד צפת, שמים מכשול בפני היזמים, כי הם מאמינים שבזכות המת-החי הקדוש הזה לא נראתה חיה רעה בגבול הכפר כל אותם שנים.
חלון ההזדמנויות נפתח בערב יום הכיפורים, כשהכל היו טרודים בענייני החג. בעזרת אנשי בירי (ברעם או ביריה?) הסיעו החכמים את מיטתו של ר' אלעזר עד לפתח מערת הקבורה של ר' שמעון. הם מצאו נחש כרוך על פתח המערה. לא היה צורך בסיסמה של עלי באבא כדי לשכנע את הנחש לשחרר. די היה בהזכרת שם ר' שמעון בר יוחאי, שביקש את בנו לידו, והנחש פתח את פי המערה. וכך, לאחר שנים רבות, שבו האב ובנו לשהות יחד במערה גלילית, כמו באותם ימי הזוהר, כשהסתתרו מפני הרומאים. האם ברגע קבורתו של ר' אלעזר עבר גופו מסטאטוס של זומבי לסטאטוס של ז"ל? רק אלוהים יודע...