הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלֵּהָנוֹת לוֹ, עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם - יַעֲמִיד פַּרְנָס. יָתֵר מִכֵּן, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּיִשְׂרָאֵל, חֹדֶשׁ אֶחָד - יְקַיֵּם; וּשְׁנַיִם, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וּבְכֹהֶנֶת, שְׁנַיִם - יְקַיֵּם; וּשְׁלֹשָׁה - יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה.
אָמַר רַב כָּהֲנָא: הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ, שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל וְשֶׁלֹּא תַּשְׁאִיל כֵּלִים שֶׁנּוֹהֲגִים לְהַשְׁאִילָם, כְּגוֹן נָפָה וּכְבָרָה וְרֵחַיִם וְתַנּוּר — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וּמַדּוּעַ? מִפְּנֵי שֶׁמַּשִּׂיאָהּ, שֶׁגּוֹרֵם לָהּ בְּכָךְ, שֵׁם רַע בִּשְׁכֵנוֹתֶיהָ, שֶׁשְּׁכֵנוֹתֶיהָ תַּחְשֹׁבְנָה עָלֶיהָ רָעוֹת, וְיַחְשְׁדוּהָ בְּקַמְצָנוּת אוֹ בִּיהִירוּת.
וּמְעִירִים: שְׁנוּיָה גַּם כֵּן בַּבְּרַיְתָא כָּךְ: הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ, שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל, וְשֶׁלֹּא תַּשְׁאִיל נָפָה וּכְבָרָה רֵחַיִם וְתַנּוּר — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה, מִפְּנֵי שֶׁמַּשִּׂיאָהּ שֵׁם רַע בִּשְׁכֵנוֹתֶיהָ. וְכֵן הִיא, שֶׁנָּדְרָה, שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל וְשֶׁלֹּא תַּשְׁאִיל נָפָה וּכְבָרָה וְרֵחַיִם וְתַנּוּר, אוֹ שֶׁנָּדְרָה שֶׁלֹּא תֶּאֱרֹג בְּגָדִים נָאִים לְבָנָיו - תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתֻבָּה, מִפְּנֵי שֶׁמַּשִּׂיאָתוֹ שֵׁם רַע בִּשְׁכֵנָיו, שֶׁתּוֹלִים בּוֹ אֶת חֶסְרוֹנוֹתֶיהָ, שֶׁסְּבוּרִים שֶׁעַל פִּי הוֹרָאָתוֹ הִיא נוֹהֶגֶת.
בבלי כתובות עפ"י שטיינזלץ
נדרים הם עניין רציני, ויש לקיימם. חכמים שונים הביעו הסתייגות מנדירת נדרים בשל הסתירה הגדולה העלולה להופיע בין חובת קיום הנדר לבין קושי שמתעורר בביצועו. וכמו בתחומי חיים רבים, בהם מעמד האישה הנחות בא לידי ביטוי, כך גם בעניין נדירת נדרים.
אחד הנדרים המוזרים הקיים במשנת חז"ל הוא הנדר שבו מדיר אדם את זולתו מליהנות מנכסיו. זה יכול להיות כלפי בן יורש, המודר מהזכות לרשת את אביו, אבל, למרבה המבוכה, יכול גם בעל להדיר את אשתו 'מִלֵּהָנוֹת לוֹ' – כלומר מליהנות מנכסיו.
מצבה של האישה, המודרת מנכסי בעלה, יכול להיות חמור ביותר, שכן מנכסיו היא חיה. על כן מסייגים חכמים את הפעולה הזאת, ואומרים כי חייב הבעל למַנות פרנס, מעין אפוטרופוס, שהוא יזין את האישה (יכול להיות שהוא יעשה זאת מנכסי הבעל) בתקופת ההדרה.
המצב, שבו מכניס הבעל מישהו נוסף, גם אם לא זר, בינו לבין אשתו, הוא מציב מביך ומשפיל. על כן מוסיפים חז"ל הסתייגות, האומרת כי יכול הבעל להדיר את אשתו לתקופה של עד שלושים יום. אם מתכוון הבעל למשוך את התקופה הזאת, או להודיע מראש שמדובר בתקופה ארוכה יותר – חייב הבעל לגרש את אשתו ולתת לה את כתובתה – לאות כי הדרתה לא היתה על סמך עבירה חמורה כמו בגידה בנאמנות המשפחתית.
האם ניתן לומר, כי בסייגים אלה באה לידי ביטוי רגישותם של החכמים למצבה של האישה? אני סבור שלא; אחרת – היו אוסרים על הבעל להדיר את אשתו מכל וכל. אני סבור, שההגבלות האלה נועדו לרסן את זעמו של הבעל ולומר לו, שאם המצב חמור עד כדי הדרת האשה – יֵדַע לו, שהדבר עלול להוביל לפירוק הבית המשפחתי. הלכה זו נועדה, אולי, להזהיר את הבעל מראש ולשכנעו להימנע מאקט ההדרה.
הערה קטנה: חכמים מדגישים, כי אין מדובר בהדרת האישה מיחסי מין, שכן העמדת פרנס, שיספק את צרכי האישה במשך אותו חודש, אינה יכולה להתממש בעניינים שכאלה.
חז"ל מזהירים את הבעל גם מפעולות הדרה, המוציאות, ללא הצדקה, לאישה שם רע בעיני שכניה ושכנותיה. אם אוסר הבעל על אשתו להשאיל כלי מטבח לשכנות, עלול לצאת לה שם של קמצנית או של יהירה. ושוב – יש פה אזהרה בסגנון דומה: אם זה מה שאתה רוצה לעשות לאשתך, מוטב שתגרש אותה, ותתן את כתובתה בידיה.
בְּרָיתָא דומה מוסיפה גם את התייחסותה למצב ההפוך, שבו האשה נודרת על עצמה, שלא תשאיל כלי מטבח לשכנותיה, או שלא תארוג בגדים נאים לבניהם (הקרויים בלשון המשנה 'בָּנָיו'...). במקרה זה עלולה האשה להוציא שם רע לבעלה, שכן השכנים עלולים לחשוב בטעות, כי היא עושה זאת במצוותו. במקרה זה סיפקה האישה לבעלה עילה לגרשה ללא כתובה!