רַבִּי וְר' חַיָּא הָיוּ מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעוּ לְעִיר אַחַת, אָמְרוּ: הַאִם יֵשׁ תַּלְמִיד חָכָם כָּאן, שֶׁנֵּלֵךְ וּנְקַבֵּל אֶת פָּנָיו? אָמְרוּ בְּנֵי הָעִיר: יֵשׁ כָּאן תַּלְמִיד חָכָם, וְעִוֵּר הוּא. אָמַר לוֹ ר' חַיָּא לְרַבִּי: שֵׁב אַתָּה, וְלֹא תְּזַלְזֵל בִּנְשִׂיאוּתְךָ לָלֶכֶת לְבַקֵּר אָדָם קָטָן מִמְּךָ. אֵלֵךְ אֲנִי, וְאַקְבִּיל פָּנָיו. הֶחֱזִיקוֹ רַבִּי בְּכֹחַ, וְהָלַךְ אִתּוֹ בְּכָל זֹאת, וּבִקְּרוּ אֶת הֶחָכָם הָעִוֵּר הַהוּא. כַּאֲשֶׁר נִפְרְדוּ מִמֶּנּוּ, אָמַר לָהֶם הֶחָכָם הָעִוֵּר: אַתֶּם הִקְבַּלְתֶּם פָּנִים הַנִּרְאִים וְאֵינָן רוֹאִין (שֶׁהֲרֵי אֲנִי עִוֵּר). תִּזְכּוּ בְּשֶׁל כָּךְ לְהַקְבִּיל פָּנִים הָרוֹאִים וְאֵינָן נִרְאִין (שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא). אָמַר לוֹ רַבִּי לר' חַיָּא: אִלּוּ עַכְשָׁו הָיִיתִי שׁוֹמֵעַ לְךָ, וְלֹא הָיִיתִי הוֹלֵךְ לְהַקְבִּיל פָּנָיו, הָיִיתָ מוֹנֵעַ אוֹתִי מִבְּרָכָה יָפָה זוֹ!
אָמְרוּ לוֹ רַבִּי וְר' חַיָּא לָעִוֵּר: מִמִּי שָׁמַעְתָּ תָּכְנָהּ שֶׁל בְּרָכָה זוֹ? אָמַר לָהֶם: מִתּוֹךְ דְּרָשָׁתוֹ שֶׁל ר' יַעֲקֹב שָׁמַעְתִּי זֹאת, כִּי ר' יַעֲקֹב, אִישׁ כְּפַר חִטַּיָּא, הָיָה מַקְבִּיל אֶת פְּנֵי רַבּוֹ בְּכָל יוֹם. כַּאֲשֶׁר הִזְדַּקֵּן ר' יַעֲקֹב, אָמַר לוֹ רַבּוֹ: אַל יִצְטַעֵר אֲדוֹנִי, שֶׁאֵין אֲדוֹנִי יָכוֹל (עוֹד) לְהִתְאַמֵּץ, וּמוּטָב שֶׁלֹּא יְבַקֵּר אוֹתִי. אָמַר לוֹ: הַאִם קָטָן מָה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם בַּחֲכָמִים "וַיְחִי עוֹד לָנֶצַח, לֹא יִרְאֶה הַשַּׁחַת, כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ" (תְּהִלִּים מט, י-יא), וְנִלְמַד קַל וָחֹמֶר: וּמָה הָרוֹאֶה חֲכָמִים בְּמִיתָתָן יִחְיֶה - הָרוֹאֶה אוֹתָם בְּחַיֵּיהֶן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וּמִכָּאן לָמַד הָעִוֵּר כַּמָּה גְּדוֹלָה הַקְבָּלַת פְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.
בַּבְלִי חֲגִיגָה
רבי חייא נולד וחי בבבל במאה השנייה לספירה, ועבר לארץ ישראל כדי ללמוד מפי רבי יהודה הנשיא. עליו אמר ריש לקיש: הריני כפרת רבי חייא ובניו, שבתחילה, כשנשתכחה תורה מישראל - עלה עזרא מבבל ויסדה; חזרה ונשתכחה - עלה הלל הבבלי ויסדה; חזרה ונשתכחה - עלו רבי חייא ובניו ויסדוה .
בספור שלפנינו הולכים בדרך ר' חיא ורבי, הלא הוא מורו ר' יהודה הנשיא, ומגיעים לעיר אחת. על מטרת הליכתם זו אין התלמוד מספר, וכאילו זמנם בידם – הם מחליטים לחפש בעיר תלמיד חכם, אותו יבקרו בביתו ויזכו לחוויית לימוד. בני העיר מפנים אותם לתלמיד חכם הגר בעיר, בציינם שעיוור הוא.
עיוורון היא מגבלה רצינית, המקשה על האדם להשתלב בחברה, אך מסורות שונות, ולא רק יהודיות, מייחסות לעיוורים יכולת רוחנית מיוחדת, כמו כשרון נבואי. ר' חיא סבור שאין הדבר לכבודו של ר' יהודה הנשיא – לבקר בביתו של עיוור, אך רבי אינו מוותר, ובזכות עקשנותו זו הוא זוכה בברכה מיוחדת.
מה עשו שני החכמים בחברתו של העיוור – לא מסופר, אך משנפרדו ממנו, ברך אותם בעל הבית בברכה מאד יפה ומיוחדת. ננסח אותה במילים שלנו: בזכות הביקור שביקרתם אותי, הנראה ואינו רואה, תזכו להקביל את פניו של הקב"ה, הרואה ואינו נראה.
'אמרתי לך?' – סח רבי לר' חיא – 'טוב שלא וויתרתי על הביקור! הברכה שברך אותנו המארח – יפה היא מאד.'
האורחים היו בטוחים, שאת נוסח הברכה הזאת למד המארח ממישהו אחר, והם שואלים אותו על כך, והוא מספר להם על ר' יעקב, שנהג להקביל את פניו של המורה שלו בכל יום עד שנזדקן ר' יעקב, והמורה שלו חרד לבריאותו, והציע לו, שיפסיק ממנהגו זה. ר' יעקב לא קיבל את ההצעה, והוא נימק את סירובו באמצעות פירוש מקורי שלו לפסוק מתהלים:" וִיחִי עוֹד לָנֶצַח; לֹא יִרְאֶה הַשָּׁחַת. כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ, יַחַד כְּסִיל וָבַעַר יֹאבֵדוּ; וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם". פרשנות הפשט של פסוק מוזר זה היא: גם אם יחיה אדם לנצח, ייווכח לדעת כי הכל, גם חכמים וגם כסילים, ימותו בבוא יומם, וישאירו את רכושם לאחרים. ר' יעקב פירש אחרת: וִיחִי עוֹד לָנֶצַח... כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ – כלומר, מי שיזכה לראות חכמים בשעת מיתתם – יחיה לנצח. לא נתווכח עם ר' יעקב, שהמשיך ואמר: לא כל שכן אם רואה אני חכמים בחייהם, כלומר, זה שאני מבקר את מורי החכם – זה מבטיח לי אריכות ימים.
הסיפור שמספר העיוור על ר' יעקב אולי יפה, אך הוא ממש אינו מסגיר את התשובה לשאלה ממי למד את הברכה היפה הזאת. נראה שאת חשיבות המנהג של ביקור חכמים בביתם הוא למד מר' יעקב, ואת נוסח הברכה היפה באמת הוא חיבר בעצמו, ועל כך מגיע לו ח"ח.