וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו, וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן. וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו, וַיֹּאֶל לָלֶכֶת, כִּי לֹא נִסָּה, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל: לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה, כִּי לֹא נִסִּיתִי! וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו. וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ, וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל, וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט, וְקַלְּעוֹ בְיָדוֹ, וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי... (שמואל א' י"ז)
פשט מקראי: לקראת הקרב הגורלי מול גלית הפלשתי מתייצב דוד הנער בפני שאול, ומתנדב להילחם בענק. אחרי דין ודברים (דוד מספר לשאול כי כבר היו לו קרבות קשים עם אריות ודובים, מהם יצא בשלום) מקבל שאול את הצעת דוד, ומלביש אותו במדי הקרב שלו. דוד חש כי אלה אינם מתאימים לו, כי מעולם לא התנסה בלבישת ציוד כה כבד, והוא מסירם מעליו, וניגש אל הקרב במקל, בילקוט רועים ובחלוקי נחל.
וזו גרסתם של חז"ל:
וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו. וּכְתִיב בְּשָׁאוּל: "מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם". כֵּיוָן שֶׁהִלְבִּישׁוּ בְּגָדָיו, וְהָיָה רָאוּי לַמַּלְכוּת, מִיָּד הָיוּ עֲשׂוּיִים לוֹ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה שָׁאוּל שֶׁהָיוּ עשויין לוֹ, מִיָּד הִכְנִיס בּוֹ עַיִן הָרַע, כֵּיוָן שֶׁרָאָה דָּוִד שֶׁהִכְנִיס בּוֹ עַיִן הָרַע, אָמַר דָּוִד: לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בְּאֵלֶּה, כִּי לֹא נִסִּיתִי. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהַמֶּלֶךְ - כֵּיוָן שֶׁהוּא מִתְמַנֶּה מֶלֶךְ, וְהוּא קָצָר – מִיָּד הוּא נַעֲשֶׂה אָרֹךְ בִּשְׁבִיל שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁנִּמְשַׁח.
(ילקוט שמעוני)
לחז"ל אין כל בעיה להוסיף מרכיבים פנטסטיים למדרשים שלהם, אבל לעתים הם דווקא מחפשים הסברים רציונליים, ביחוד אם ניתן למצוא אותם משוקעים בפסוקי המקרא. זה בדיוק מה שקורה כאן.
איך זה ששאול הלביש את דוד הנער את מדיו שלו? – שואלים חז"ל; הלא בפרקים הראשונים אודות שאול נאמר כי הוא היה "מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם". אם שאול היה גדול ממדים, איך בכלל עלה בדעתו לנסות להלביש את דוד את מדיו, שהיו גדולים ממנו בכמה מספרים? יכולים היו חז"ל להסתפק במה שמספר ספר שמואל, ולהניח כי דוד פשט מיד את מדי שאול משום שהיו ממש גדולים עליו, אבל מנקודה זו מפליגים חז"ל בדמיונם ומספרים את הסיפור קצת אחרת.
דוד כבר היה משוח למלכות על ידי שמואל, מה ששאול לא ידע, מה גם שהיתה זאת פגישתם הראשונה. מרגע שנמשח אדם למלכות, בהשפעת שמן המשחה מתאים גופו לבגדי המלכות, ואם קצר היה מלכתחילה – גופו מתארך עד שמדי המלך עולים עליו בלי צורך לקרוא לחייט המלכותי, שימדוד ויקצר את המדים. וכך היה: בגדי המלך התאימו לדוד ככפפה ליד. את זאת ראה שאול, ונתכרכמו פניו. הוא הבין מיד, כי לפניו טוען למלכות.
האגדה ממשיכה להתפתח בכיוון פנטסטי. שאול המתוסכל מכניס בדוד עין הרע. הכנסת עין הרע היא מקצוע רציני, אך מסתבר ששאול ידע כיצד מטילים עין הרע. האם הכנסת עין הרע במקרה זה משמעותה היתה הטלת מזל רע על דוד, שיכשיל אותו בקרב עם גלית? חז"ל אינם מפרטים בעניין זה. פסיכולוג מודרני, שאינו מאמין בעין הרע, היה בוודאי מספר את הסיפור קצת אחרת. הגירסה שלו תאמר כי דוד בוודאי הבחין במבטי הקנאה, הפחד והטינה של שאול, והחליט ברגע זה להפיס את דעתו של שאול, להתפשט ממדי המלך, ולצאת אל הקרב עם מה שהביא מהבית. כדי לא לבטא במילים את מה שעבר בין השניים, נאחז דוד בתירוץ, שאין הוא מנוסה במדי קרב כה כבדים.
על פי חז"ל – גם לדוד היו חושים חדים, והוא הבחין בעין הרע שהכניס בו שאול.
וכך, בעקבות השאלה המעשית בדבר אי ההתאמה של מַדֵּי שאול הגדול לדוד הקטן, מתפתחת לה אגדה המשלבת אמונה בעין הרע עם אמונה בכוחו של שמן המשחה לעשות את מה שעוגיות הפלא של עליסה יודעות לעשות – למתוח או לכווץ את גופנו לפי הצורך.