אֱמוּנָתוֹ שֶׁל הקב"ה
"וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים, הָאֵל הַנֶּאֱמָן". (דְּבָרִים ז)
מֵאֱמוּנָתוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם אַתָּה יוֹדֵעַ אֱמוּנָתוֹ שֶׁל הקב"ה.
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר, שֶׁהָיָה דָּר בְּעִיר אַחַת בַּדָּרוֹם, וְהָלְכוּ אֲנָשִׁים לְהִתְפַּרְנֵס שָׁם, וְהָיוּ בְּיָדָן שְׁתֵּי סְאִין שֶׁל שְׂעוֹרִים, וְהִפְקִידוּ אֶצְלוֹ, וְשָׁכְחוּ אוֹתָן וְהָלְכוּ לָהֶן, וְהָיָה רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר זוֹרֵעַ אוֹתָן בְּכָל שָׁנָה, וְעָשָׂה אוֹתָן גֹּרֶן וְכוֹנְסָן. אַחַר שֶׁבַע שָׁנִים הָלְכוּ אוֹתָן הַחֲבֵרִים לְשָׁם לִתְבֹּעַ אוֹתָן לִתֵּן לָהֶן. מִיָּד הִכִּיר אוֹתָן ר' פִּנְחָס בֶּן יָאִיר, וְאָמַר לָהֶם: בּוֹאוּ וּטְלוּ אוֹצְרוֹתֵיכֶם. הֲרֵי מֵאֱמוּנָתוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם אַתָּה יוֹדֵעַ אֱמוּנָתוֹ שֶׁל הקב"ה.
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח, שֶׁלָּקַח חָמוֹר אֶחָד מִיִּשְׁמְעֵאלִי אֶחָד. הָלְכוּ תַּלְמִידָיו, וּמָצְאוּ בּוֹ אֶבֶן אַחַת טוֹבָה תְּלוּיָה לוֹ בְּצַוָּארוֹ. אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, "בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר" (מִשְׁלֵי י'). אָמַר לָהֶם ר' שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: חָמוֹר לָקַחְתִּי, אֶבֶן טוֹבָה לֹא לָקַחְתִּי! הָלַךְ וְהֶחֱזִירָהּ לְאוֹתוֹ יִשְׁמְעֵאלִי, וְקָרָא עָלָיו אוֹתוֹ יִשְׁמְעֵאלִי: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח!
הָוֵי, מֵאֱמוּנָתוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם אַתָּה יוֹדֵעַ אֱמוּנָתוֹ שֶׁל הקב"ה, שֶׁנֶּאֱמָן לְשַׁלֵּם לְיִשְׂרָאֵל שְׂכַר הַמִּצְווֹת, שֶׁהֵן עוֹשִׂין. מִנַּיִן? "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמִּצְווֹת" (שְׁמוֹת י"ב), אֲבָל מַתַּן שְׂכָרָן – "וְהָיָה עָקֵב תִּשְׁמָעוּן", בְּעֵקֶב אֲנִי פּוֹרֵעַ לָכֶם. דברים רבה
לפנינו מדרש על הפסוק מפרק ז' בדברים:
"וְיָדַעְתָּ כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים, הָאֵל הַנֶּאֱמָן, שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְווֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר".
בהמשך הפרק מופיע הפסוק:
"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ, אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ..."
כאן מבוטא הקשר הישיר בין קיום מצוות האל לבין הגמול שייתן האל לעם, על ששמר את מצוותיו. בחזרה לפסוק הקודם: הכינוי 'האל הנאמן' מקבל כאן משמעות מיוחדת. נאמנותו של האל תבוא לידי ביטוי במתן הגמול על קיום המצוות.
וכאן מגיע המשפט המעניין של חז"ל: 'מֵאֱמוּנָתוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם אַתָּה יוֹדֵעַ אֱמוּנָתוֹ שֶׁל הקב"ה'. שני הסיפורים שמציג המדרש (מתוך מספר גדול יותר של סיפורים) מבהירים למה הכוונה: במעשיהם מעידים בני האדם על אופיו של האל, וליתר דיוק – אם מעשיו של אדם ממחישים את תכונותיו המוסריות, הרי שאלה מעידים גם על תכונותיו של האל. או אולי במילים אחרות: הצדיק, ההולך על פי קוד מוסרי גבוה, שואב את ההשראה למעשה שלו ממה שהוא חושב שמאפיין את האל. הדבר אינו מפתיע, שכן את דמותו של האל יוצר האדם, כך שאם הוא משוכנע שהאל נאמן להשיב לאדם את גמולו, הוא יראה בכך מופת לחיקוי במעשיו שלו.
ר' פנחס בן יאיר קיבל לפיקדון שתי סאין של שעורים. המפקידים יצאו למרחקים להתפרנס, ושכחו את השעורים שלהם. רק לאחר שבע שנים נזכרו בדבר, ובאו אל ר' פנחס לתבוע (איזו מילה תקיפה!) את מה שהפקידו בידיו. ר' פנחס, שידע כי שעורים אינן משתמרות כל כך הרבה שנים, עשה בפיקדון, לכאורה, כִּבְשֶׁלּוֹ, וזרע את השעורים. כך עשה מדי שנה, ובתום שבע השנים הפכו אותן שתי סאין לגורן גדולה. כאשר הופיעו המפקידים וביקשו את שלהם, יכול היה ר' פנחס להחזיר להם שתי סאין שעורים, אך הוא בחר לראות בכל הגורן את רכושם, והתעלם מהעבודה שהשקיע בשעורים כל אותן שבע שנים. ר' פנחס ראה עצמו נאמן לפיקדון, והזכיר לעצמו כל אותו הזמן, כי השעורים אינן שלו. כך רואה ר' פנחס גם את אלוהיו – נאמן לעם ישראל ולהבטחותיו לגמול להם על קיום מצוותיו.
ר' שמעון בן שטח, שהיה, על פי מדרשים אחרים, אדם גאה וסמכותי, מדגים לפנינו אמות מידה מוסריות גבוהות, הנובעות, כך סבורים חז"ל, מייחוס מידות טובות אלה לאל שלו. הוא קונה חמור מערבי, ולאחר שהושלמה עסקת הרכישה, והחמור הובל אל ביתו, מגלים תלמידיו, המטפלים בבהמה החדשה, את המרגלית, שהיתה תלויה על צוארו במקום חבוי. בעל החמור, ככל הנראה, שכח את הדבר, וכך מכר לשמעון בן שטח את החמור, כשהמרגלית עליו. התלמידים שמחים בשמחת רבם, ולדעתם שייכת המרגלית לבעליו החדש של החמור. הפסוק ממשלי - "בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר", שמצטטים התלמידים, נועד לחזק את דעתם, שהמקרה הזה התרחש על פי ברכת ה', וכי על כן שייכת המרגלית לר' שמעון. הוא לא מקבל את דעתם, ואומר בפסקנות ברורה לחלוטין: 'חָמוֹר לָקַחְתִּי, אֶבֶן טוֹבָה לֹא לָקַחְתִּי!'. ר' שמעון מחזיר את המרגלית לערבי, וכמו במדרשי אגדה רבים, מכיר האיש לא רק בצדיקותו של ר' שמעון, כי אם גם בגדולתו של אלוהיו, שכן מעשה החזרת המרגלית נעשה, כך הוא מאמין, בהשראה המוסרית של הקשר של ר' שמעון עם אלוהיו.
לאחר שרשרת הסיפורים (כאמור, ישנם עוד כמה), חוזרים חז"ל למסקנה – "מֵאֱמוּנָתוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם אַתָּה יוֹדֵעַ אֱמוּנָתוֹ שֶׁל הקב"ה, שֶׁנֶּאֱמָן לְשַׁלֵּם לְיִשְׂרָאֵל שְׂכַר הַמִּצְווֹת, שֶׁהֵן עוֹשִׂין".
ברעיון זה באה לידי ביטוי אמת חשובה: בהתנהגותנו המוסרית אנו מבטאים את דמות האל, שעיצבנו לנו. הוא המודל לחיקוי. לו היינו יוצרים לעצמנו דמות אלוהים קפריזית, נקמנית וחסרת אחריות ונאמנות – זה היה מבטא גם את מה שאנו מצפים מעצמנו. תורת הגמול, עם כל הבעייתיות שבה, תובעת גם מעצמנו חיים מוסריים, שיש בהם נאמנות לערכים והגינות כלפי הזולת.