מַעֲשֶׂה הָיָה בְּמֶלֶךְ פָּרָס, שֶׁנָּטָה לָמוּת. אָמְרוּ לוֹ הָרוֹפְאִים: אֵין לְךָ רְפוּאָה, עַד שֶׁיָּבִיאוּ לְךָ חֲלֵב לְבִיאָה, וְנַעֲשָׂה לְךָ רְפוּאָה. עָנָה אֶחָד מֵהֶם, וְאָמַר לוֹ: אִם רְצוֹנְךָ, אֵלֵךְ אֲנִי, וְתֵן לִי עֶשֶׂר עִזִּים. אָמַר לַעֲבָדָיו, וְנָתְנוּ לוֹ. הָלַךְ לְגֹב אֲרָיוֹת, וְהָיְתָה שָׁם לְבִיאָה אַחַת מֵינֶקֶת גּוּרֶיהָ. יוֹם רִאשׁוֹן עָמַד מֵרָחוֹק, וְהִשְׁלִיךְ לָהּ (עֵז) אַחַת, וְאָכְלָה. יוֹם שֵׁנִי נִתְקָרֵב לָהּ מְעַט, וְהִשְׁלִיךְ אַחֶרֶת; וְכֵן בְּכָל יוֹם וְיוֹם, עַד שֶׁהָיָה מְשַׂחֵק עִמָּהּ, וְלָקַח מֵחֲלָבָהּ, וְהָלַךְ לוֹ. כְּשֶׁהָיָה בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ, יָשַׁן, וְרָאָה חֲלוֹם, שֶׁהָיוּ כָּל אֵיבָרָיו מְהָרְסִין זֶה עִם זֶה. אָמְרוּ הָרַגְלַיִם: אֵין בְּכָל הָאֵיבָרִים כְּמוֹתֵנוּ, שֶׁאִם לֹא הָיִינוּ אָנוּ הוֹלְכִין, לֹא הָיָה יָכוֹל לְהָבִיא מִן הֶחָלָב. עָנוּ הַיָּדַיִם: אֵין כְּמוֹתֵנוּ, שֶׁאִם לֹא הָיִינוּ אָנוּ שֶׁחָלַבְנוּ, לֹא הָיָה עוֹשֶׂה דָּבָר. הָעֵינַיִם אָמְרוּ: אָנוּ לְמַעְלָה מִן הַכֹּל, שֶׁאִם לֹא הָיִינוּ מַרְאִים לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ, לֹא הָיָה נַעֲשָׂה. עָנָה הַלֵּב וְאָמַר: אֲנִי לְמַעְלָה מִן הַכֹּל, שֶׁאִלְמָלֵא לֹא נָתַתִּי לוֹ הָעֵצָה, לֹא הוֹעִיל כְּלוּם. עָנְתָה הַלָּשׁוֹן וְאָמְרָה לָהֶם: אִם לֹא הָיִיתִי אֲנִי, מֶה הֱיִיתֶם עוֹשִׂים? עָנוּ לָהּ כָּל הָאֵבָרִים, וְאָמְרוּ לָהּ: לֹא יָרֵאת לְהִדָּמוֹת אֵלֵינוּ, וְאַתְּ סְגוּרָה וּנְתוּנָה בִּמְקוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה?! וְעוֹד שֶׁאֵין בָּךְ עֶצֶם כִּשְׁאָר כָּל הָאֵבָרִים! עָנְתָה לָהֶם הַלָּשׁוֹן, וְאָמְרָה: הַיּוֹם תֹּאמְרוּ, שֶׁאֲנִי מֶלֶךְ וְשַׁלִּיט עֲלֵיכֶם. שָׁמַע הָאִישׁ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְנִתְפַּחֵד, וְהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ, וְהָלַךְ לוֹ לְדַרְכּוֹ, וְהִגִּיעַ בַּמָּקוֹם, וְנִכְנַס אֵצֶל הַמֶּלֶךְ, וְאָמַר לוֹ: הֵא לְךָ חָלָב כַּלְבַּיָּא (כַּלְבָּה). מִיָּד קָצַף הַמֶּלֶךְ, וְצִוָּה לִתְלוֹתוֹ. וּכְשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לִצָּלֵב, הָיוּ כָּל הָאֵיבָרִים בּוֹכִין. אָמְרָה לָהֶם הַלָּשׁוֹן: הֲלֹא אָמַרְתִּי, שֶׁאֵין בָּכֶם מַמָּשׁ. אִם אֲנִי מַצִּילָה אִתְּכֶם, תּוֹדוּ לִי שֶׁאֲנִי מֶלֶךְ עֲלֵיכֶם. אָמְרוּ לוֹ: הֵן. מִיָּד אָמְרָה הַלָּשׁוֹן: הֲשִׁיבוּנִי אֵצֶל הַמֶּלֶךְ! וֶהֱשִׁיבוּהוּ. אָמַר לוֹ (לַמֶּלֶךְ): לָמָּה צִוִּיתָ לִתְלוֹתִי? זוֹ תּוֹרָה, וְזוֹ שְׂכָרָהּ? אָמַר לוֹ: הֵבֵאתָ חֲלֵב כַּלְבַּיָּא לְקָרֵב מִיתָתִי. אָמַר לוֹ וּמָה אִכְפַּת לְךָ, וִיהֵא לְךָ רְפוּאָה מִמֶּנּוּ, וְעוֹד גַּם כֵּן כִּי לְבִיאָה קוֹרִין אוֹתָהּ כַּלְבַּיָּא. לָקְחוּ מִמֶּנּוּ, וְנִסּוּהוּ, וְנִמְצָא חֲלֵב לְבִיאָה. אָמְרוּ לָהּ (לַלָּשׁוֹן) הָאֵיבָרִים: עַכְשָׁו אָנוּ מוֹדִים לָךְ, שֶׁאַתְּ אָמַרְתָּ הָאֱמֶת. הֱוֵי אוֹמֵר (מִשְׁלֵי יח כא): "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן".
מדרש תהלים
להצלחתו של מעשה תורמים, בדרך כלל, גורמים רבים. לפעמים כל אחד מהם מהווה תנאי הכרחי, אך לא מספיק. הגורם החש עצמו כתנאי הכרחי, שוכח לפעמים, כי אין הוא גם תנאי מספיק, ומבקש לזכות בכל התהילה. גם הפתגם "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" אינו נופל מחוץ לכלל זה. אכן, הלשון, כלומר הדיבור, יכולה להמית או לחיות, אך גם היא אינה הגיבור היחיד של העלילה האנושית.
מלך פרס נוטה למות, ורופאיו המיואשים אומרים לו כי רק חלב לביאה יוכל להצילו ממוות. באותם ימי קדם, לו היו הרופאים נכשלים במלאכת הריפוי שלהם, היו הם מוצאים עצמם בסכנה של הוצאה להורג. אם כן, התירוץ של חלב לביאה יכול אולי להצילם ממוות, שכן איש מהם לא חשב, כי ישנו אדם, שניחן באומץ ובחכמה רבים כל כך, שיוכל להביא למלך חלב לביאה.
אבל אחד מהם מוכן להיענות לאתגר, וכל מה שהוא מבקש זה עשר עזים. הוא יודע לאתר גוב אריות (לא זה שֶׁבִּשְׁכֶם, אני מניח...), שם נמצאת לביאה שזה עתה המליטה, ויש לה חלב. לאיש יש לא רק תבונה ואומץ, אלא גם סבלנות. במשך עשרה ימים הוא מרגיל את הלביאה לנוכחותו המיטיבה, המספקת לה מדי יום עז על הגריל, עד שהיא מתירה לו לשחק עמה, ואפילו לחלוב את חלבה.
אגדה יכולה להרשות לעצמה לדלג על פרטים לכאורה חשובים, כמו כיצד הצליח אותו גיבור להיפרד מהלביאה. אולי סבורה היתה, שהוא הולך להביא עוד עזים...
עשרה ימים חלפו, ובבירת פרס שוכב המלך על ערש דווי, ואולי כבר נפח את נשמתו. האיש, כשבצקלונו חמת מלאה בחלב הלביאה, נמצא בדרכו חזרה, והוא עייף ושוכב לישון. הוא חולם חלום מוזר, ובו מתנצחים איבריו זה עם זה בשאלה למי הכבוד והתהילה על הצלחת המבצע המסוכן. אנו, היודעים, כי כל אחד מאיבריו של האדם הוא רק בבחינת תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לא מתרגשים יתר על המידה מהסיפור המגוחך, אך האיש מבין, שהחלום נושא עבורו מסר גורלי. כעת ברור לו, כי החזרה לארמון עם חלב הלביאה נושאת בחובה סכנות חדשות. האם יאמין לו המלך, שבמו ידיו חָלַב לביאה? האם ירפא החלב את המלך החולה? ואולי המלך רועה כבר בשדות הציד הנצחיים, וכעס גדול יפול עליו, שהתמהמה כל כך לשוב לארמון?
ברגע זה מתערבבת המציאות עם החלום. האיש חושב לסכן את עצמו עוד קצת (מה, לא די?) כדי ללמד את איברי גופו לקח, ולהעלות את קרנה של הלשון, שזכתה לקיתונות של לעג מידי שאר האיברים שבחלום. הוא אומר למלך, שהביא לו חלב כלבה. 'כלבה' הוא גם כינוי ללביאת אריות. המלך הנעלב זועם (לזה יש לו עוד כוח) ומצווה לתלותו ולְצָלְבוֹ. האיש, שהצליח להפחיד עד מוות את כל איבריו, מבקש מהתליינים בקשה אחרונה - שיחזירוהו אל המלך. הוא מסביר למלך, שמדובר בחלב לביאה. העניינים נרגעים, החלב נבדק במעבדות משרד הבריאות, ונמצא תואם את ההכרזה הזאת, והאיש ניצל ממוות. איברי הגוף למדו את הלקח, ומשעה זאת הם מכבדים את הלשון, שלמרות שהיא חבויה בתוך הפה האפל, ולמרות שאין לה עצם כרוב האיברים – כוחה רב להיטיב ולהזיק.
אי אפשר לסיים את האגדה החביבה הזאת בלי להעיר הערה ביקורתית קטנה: מתי מצהירים איברי הגוף על חלקם החשוב בהרפתקה? רק לאחר שהצליח האיש לצאת מגוב האריות, וחלב לביאה בכליו. על זאת אומרים הליצנים: להצלחה אבות רבים; הכישלון יתום הוא...