מִשְׁנָה: עַד מָתַי שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים? ר' יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוֹאֲלִים אוֹתָם עַד שֶׁיַּעֲבוֹר הַפֶּסַח, ר' מֵאִיר אוֹמֵר: עַד שֶׁיֵּצֵא כָּל חֹדֶשׁ נִיסָן, וּרְאָיָה לַדָּבָר, מִמָּה שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם, מוֹרֶה (יוֹרֶה) וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן" (יוֹאֵל ב, כג), כְּלוֹמַר, יָרַד הַגֶּשֶׁם בְּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, חֹדֶשׁ נִיסָן, מַשְׁמַע שֶׁהוּא זְמַן גְּשָׁמִים.
גְּמָרָא: אָמַר לוֹ רַב נַחְמָן לר' יִצְחָק: וְכִי יוֹרֶה ("מוֹרֶה... בָּרִאשׁוֹן") בְּנִיסָן? הֲלֹא יוֹרֶה בְּמַרְחֶשְׁוָן הוּא! שֶׁכֵּן שָׁנִינוּ בַּבְּרַיְתָא: יוֹרֶה בְּמַרְחֶשְׁוָן וּמַלְקוֹשׁ בְּנִיסָן! אָמַר לוֹ: כָּךְ] אָמַר ר' יוֹחָנָן: אָכֵן הַיּוֹרֶה בְּחֶשְׁוָן הוּא, וְעִנְיָן כָּתוּב זֶה יֵשׁ לוֹמַר, כִּי בִּימֵי יוֹאֵל בֶּן פְּתוּאֵל הַנָּבִיא נִתְקַיֵּם מִקְרָא זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה" וְגוֹ' (יוֹאֵל א, ד), וְלֹא נִשְׁאֲרָה בְּיָדָם תְּבוּאָה כְּלָל. אוֹתָהּ שָׁנָה יָצָא חֹדֶשׁ אֲדָר, וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים כָּל הַשָּׁנָה, יָרְדָה לָהֶם רְבִיעָה (עוֹנַת גְּשָׁמִים) רִאשׁוֹנָה בְּאֶחָד בְּנִיסָן. אָמַר לָהֶם נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: צְאוּ וְזִרְעוּ עַכְשָׁו! אָמְרוּ לוֹ: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַב חִטִּים אוֹ קַבַּיִם שְׂעוֹרִין, שֶׁנִּשְׁאֲרוּ עֲדַיִן בְּיָדוֹ, יֹאכְלֶנּוּ וְיִחְיֶה בָּהֶם, אוֹ יִזְרָעֶנּוּ וְיָמוּת? כְּלוֹמַר, חֲבָל לָנוּ לִזְרֹעַ, שֶׁסָּפֵק הוּא אִם תִּצְמַח הַתְּבוּאָה, וּמָזוֹן הַהֶכְרֵחִי לָנוּ מוּטָב שֶׁנֶּאֱכַלְנוּ. אָמַר לָהֶם: אַף עַל פִּי כֵּן צְאוּ וְזִרְעוּ! נַעֲשָׂה לָהֶם נֵס, וְנִתְגַּלָּה לָהֶם מָה שֶׁבַּכְּתָלִין וּמָה שֶׁבְּחוֹרֵי נְמָלִים, שֶׁהָיוּ שָׁם עוֹד גַּרְגִּירֵי חִטָּה וּשְׂעוֹרָה שֶׁהֶחְבִּיאוּ הָעַכְבָּרִים. יָצְאוּ וְזָרְעוּ בְּיוֹם שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי בְּנִיסָן, וְיָרְדָה לָהֶם רְבִיעָה שְׁנִיָּה בַּחֲמִשָּׁה בְּנִיסָן, וְצָמְחָה הַתְּבוּאָה מַהֵר כָּל כָּךְ עַד שֶׁהִקְרִיבוּ עֹמֶר בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן. נִמְצֵאת תְּבוּאָה, הַגְּדֵלָה כָּרָגִיל בְּשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, גָּדְלָה אָז בְּאַחַד עָשָׂר יוֹם. נִמְצָא עֹמֶר, הַקָּרֵב מִתְּבוּאָה שֶׁל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, קָרַב בְּאוֹתָהּ שָׁנָה מִתְּבוּאָה שֶׁל אַחַד עָשָׂר יוֹם.
בבלי תענית עפ"י שטיינזלץ
המדרש היפה הזה מבוסס על הדיון של המשנה בשאלה "עַד מָתַי שׁוֹאֲלִין (כלומר מתפללים) אֶת הַגְּשָׁמִים?" השריד לדיון הזה מצוי בברכות הגשם וברכות הטל, המחליפות זו את רעותה לפי עונות השנה. חכמי המשנה מתלבטים בשאלה עד מתי הגיוני להתפלל לגשם. ר' יהודה ור' מאיר חלוקים בעניין זה. ר' יהודה מציע להפסיק להתפלל לגשם בסוף הפסח, ואילו ר' מאיר סבור שיש להמשיך ולהתפלל לגשם עד סוף חודש ניסן.
אגב, המשנה אינה מציעה כלל להתפלל לטל אחרי שמסתיימת עונת החורף, מנהג שנוצר מאוחר יותר. ככל הנראה, כבר בזמן התלמוד נהגו בעניין זה מנהגים שונים, ובעוד בבבל לא נהגו להזכיר טל בקיץ, אלא רק השמיטו את הזכרת הגשם, בארץ ישראל נהגו להחליף בקיץ את הזכרת הגשם באמירת "מוריד הטל" (או "משיב הרוח ומוריד הטל"). מזה דורות רבים נהוג להזכיר את הטל בכל זמן בו לא מזכירים גשם, דהיינו החל מתפילת מוסף של היום הראשון של פסח עד לתפילת מוסף של שמיני עצרת. את תחילת הזכרת הטל מציינים באמצעות תפילת טל.
התנאים מזכירים את הפסוק מספר יואל: " וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם, כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה, וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן". המורה הוא, כמובן, היורה. הראשון הוא החודש הראשון, הוא חודש ניסן. אם כן, יש להתפלל על הגשם גם בחודש ניסן.
חכמי התלמוד מקשים ושואלים: "וְכִי יוֹרֶה בְּנִיסָן? הֲלֹא יוֹרֶה בְּמַרְחֶשְׁוָן הוּא! שֶׁכֵּן שָׁנִינוּ בַּבְּרַיְתָא: יוֹרֶה בְּמַרְחֶשְׁוָן וּמַלְקוֹשׁ בְּנִיסָן! מקור המילים 'יורה' ו'מלקוש' הוא בספר יואל, ואחרי כן מופיע שימוש במילים אלה בברייתא. וחז"ל הציעו הסברים מגוונים למילים אלה. מכל מקום, מדובר בגשם הראשון ובגשם האחרון של השנה. אם כן, שואלים האמוראים, כיצד מדבר יואל על יורה בחדש ניסן, והלא הוא במרחשון?! כאן נרקם הסבר פנטסטי לאותו פסוק חידתי מיואל. האמוראים נזכרים בתיאור האסון החקלאי הגדול, המסופר בפרק א' ביואל, הוא אסון הופעת הארבה, שחיסל את כל היבולים. בנוסף לנזקי הארבה, זו היתה שנת בצורת, ועד סוף אדר לא ירדו גשמים. אמר הנביא לבני עמו: צאו וזרעו! כלומר, גם אם תזרעו בסוף אדר, יש עדיין סיכוי לגשם, שיצמיח לכם דגן השנה. 'אבל רעבים אנו ללחם, ולא נותר בידינו אלא מעט שמעט מן הזרעים, ואם נזרע אותם – נגווע ברעב עד שתצמח התבואה. זה הרגע להתרחשות נס, שבו מוצאים בני ישראל עוד זרעים, שהטמינו העברים בחורי הכתלים, וכך יכולים היו גם לאכול מעט וגם לזרוע מעט.
וזה רק הנס הראשון. הנס השני היה ירידה מיידית של גשם, שהנביט רת הזרעים שהוטמנו בקרקע כל כך מאוחר. הנס השלישי היה הבשלת הדגן בזמן שיא של אחד עשר יום. בששה עשר בניסן, מעט אחרי הפסח, כבר הבשיל הדגן, והספיק גם למאכל, גם להבאת העומר וגם לשמירת זרעים לסתיו הבא.
ומהי 'רביעה'? את גשמי היורה הצפויים לרדת במהלך חודש חשוון ותחילת כסלו, חלקו חכמי המשנה והתלמוד לשלוש תת-עונות, רביעות בלשונם: רביעה ראשונה שזמנה בערך השבועיים הראשונים של חודש חשוון, שנייה - השבוע השלישי, ורביעה שלישית בסוף חשוון, תחילת כסלו.