ז.א.4.ד-ו.

ד. שותפות-אחים^צג)

תצורה נוספת של שיתוף, המוכרת בדיני ישראל, היא מה שאפשר לכנות במונח הלועזי של "קומונה", או, בעברית - שותפות-האחים. מבחינה משפטית-מהותית אין שותפות-האחים נבדלת מן השיתוף הרגיל, אבל נבדלת היא ממנו במסיבות המיוחדות שבהן השיתוף מתקיים, ומכאן עולים גם כמה הבדלים שבדין. יחודה של שותפות-האחים היא בכך שאין היא מתיחסת לנכס מסוים דווקא, אלא לכלל של רכוש, הקרוי תפוסה והמשמש בסיס כלכלי לחיי-אחווה בין בעליו. נראה כי שותפות-האחים נוצרת פשוט על-ידי כך שההנחות המוקדמות שלה מתקיימות למעשה, והיינו שיש רכוש משותף ושבעליו מקיימים ביניהם הסכמה חרישית או מפורשת להשתמש ברכוש זה דרך אחווה, בלא להקפיד על חלקיהם המדויקים - ואילו משגילה אחד המשתתפים בפירוש או מסתמא כי מתכוון הוא ליחד את חלקו, ממילא מוציא הוא את עצמו ואת חלקו משותפות-האחים. אולם, גם כששותפות-האחים קיימת, אין מניעה שלכל אחד מן האחים יהיה רכוש פרטי, אשר בו ישתמש לצרכי עצמו בלבד. במקורות מוזכרת למעשה רק "שותפות-האחים" של היורשים, אשר עד למות המוריש היו סמוכים על שלחנו, ואשר גם לאחר שנעשו בעצמם בעלים עצמאיים ברכושו של המוריש אין הם ממהרים לחלק את הרכוש ביניהם, אלא מוסיפים הם להשתמש בו על דרך האחווה המשפחתית שהורגלו בה בהיותם סמוכים על שלחן מורישם.

הדינים המיוחדים של שותפות-האחים ניתנים להסתכם כלהלן:

א) כל אחד מן האחים רשאי לקחת מן התפוסה (ולזכות לעצמו) עד כדי צרכו הראוי, כל זמן שמותיר הוא לאחיו כדי צרכם - ואף אם הצרכים הראויים של האחים אינם שווים;

ב) אחד האחים שטרח בנכסי השותפות, הרי בסתם, ובאין המסיבות מורות אחרת, חזקה היא שטרח לצורך השותפות, והשבח מצטרף לתפוסה, ואילו למשביח עצמו אין תביעה לפיצוי;^צד)

ג) כל הכנסה המושגת אפילו על-ידי אחד האחים בלבד, אבל על סמך היותו אחד האחים, מצטרפת לתפוסה, וכן כל הפסד המגיע לאחד האחים מחמת השותפות נחשב על חשבון השותפות;

ד) חובות משותפים של כל האחים - בבחינת אחים - משתלמים מתוך התפוסה, בלי שים-לב לחלקו המיוחד של כל אח ואח, וכן תביעות משותפות נגבות לתוך התפוסה;

ה) רכוש שביד אחד האחים - חזקה שהוא מן התפוסה;

ו) לשם פירוק השותפות חוזרים ומצרפים לתפוסה כל מה שנלקח מתוכה על-ידי האחים והנמצא עוד אותה שעה בידם, אף אם כבר זכו הלוקחים לעצמם - אבל אין מחזירים מה שלקח האח כדין לצרכיהם היום-יומיים של בני-משפחתו, וכן אין מחזירים את שלקח האח כדין אפילו לצורך עצמו בהיותו טורח למען השותפות.

ה. שותפות עסקית

אשר לשותפות העסקית, נראה כי נכסי השותפות הם נכסי השותפים, המשועבדים בין השותפים באופן הדדי לצרכי העסק המשותף - מלבד שותפות העיסקא, היינו השותפות בין בעל-הון למתעסק (על בסיס של הפיכת חלק מן ההון למילווה ביד המתעסק), ששם השעבוד אינו הדדי, באשר חלק-ההון הנעשה מילווה למתעסק אינו חוזר ומשתעבד למלווה, ורק חלק-ההון הנמסר למלווה כפקדון משתעבד אצלו, לזכותו, לצרכיו של העסק.^צה)

ו. תוצאה הכרוכה בצירוף מצבים שאחד מהם משותף והשני מתקיים רק באחד השותפים

את סקירתנו על העקרונות הכלליים של השיתוף בדיני ישראל נסיים בבעיה עקרונית אחת המתעוררת בקשר לשיתוף במקורות ושלמעשה כבר הזכרנו אותה, באגב, בהערה ל"ט לעיל.

הבעייה מתעוררת מתוך הפנים הכפולים שיש לשיתוף בדיני ישראל: מצד אחד, אמרנו, השיתוף הוא אחדות - נושא אחד ומאוחד של הזכות או החובה המשותפת, הדומה לכל אישיות יחידה, שהיא נושא של זכות או חובה - אבל מצד שני, גם-כן, השיתוף הוא צירוף של אנשים אחדים, אשר לכל אחד מהם יש מעמד עצמאי משלו בזכות או בחובה המשותפת; ואם-כן, במקום שקובע המשפט תוצאה מסוימת, עקב העובדה שאדם שהוא זכאי או חייב בזכות או בחובה מסוימת נכנס למצב מסוים, ונזדמן המקרה שהזכות או החובה היא משותפת, ורק אחד מן השותפים נכנס למצב הנוסף הדרוש - כלום תחול התוצאה, לגבי אותו שותף, ולוּ רק בחלקה המתאים, שהרי באיש עצמו נתמלאו לכאורה דרישות המשפט, או שמא לא תחול, באשר דווקא את הזכאי או החייב "כלו" בעינן, והא ליכא? ובדוגמה ממשית: הזכרנו כי במקום ששואל אדם חפץ מחברו הנמצא עמו במלאכתו, ונפגע החפץ - פטור השואל, משום "שאלה בבעלים"; ועתה, אם שאל האיש את החפץ מן השותפים, שרק אחד מהם עושה במלאכתו - מהו? "כולו בעליו בעינן, והא ליכא, או דילמא מההוא פלגא דידיה מיהא מיפטר?" או, להיפך: "שותפין ששאלו, ונשאל לאחד מהן, מהו? כולו שואל בעינן, וליכא, או דלמא בההיא פלגא דשיילי מיהא מיפטר?".^צו) הבעייה לא נפשטה, והתשובה היא אפוא תיקו, ומי שהוא הצד המוחזק - ידו על העליונה.^צז)צח)

צג) על-פי שו"ע חו"מ סי' רפ"ו-רפ"ח, קע"ז, ס"ב, ואו"ח סי' תרנ"ח סע' ח' - הם ומקורותיהם ומפרשיהם, ודוק.

צד) אבל אם מתברר שלצורך עצמו טרח - דינו כרגיל: אם ברשות ירד, ידו על העליונה, ושמים לו כאריס, ואם שלא ברשות - דינו כזר, וידו על התחתונה. ר' בית-יוסף על טור חו"מ סי' רפ"ז סע' ג', וכדעת הראב"ד שם, בסע' ב'.

צה) ר' שו"ע חו"מ סי' קע"ו.

צו) בבא מציעא צ"ו, א', ור' גם דוגמאות אחרות בדף ל"ד עמ' ב'.

צז) טור חו"מ סי' רצ"ה סע' ה', וב"ח שם.

צח) בעיה דומה התעוררה למעשה גם בפסיקה במדינת-ישראל, בע"א 172/55 (אולדק נגד כיאט ואחרים, פסקי-דין י', עמ' 1860). הבעייה היתה אם במקום שאחד מבין שני שוכרים-שותפים מסתלק בגמר השכירות, מוסיפה הגנת-הדייר לחול על השוכר-השותף הנותר, לבדו. השופט ויתקון פסק בחיוב, באופן שהשכירות כלה תעבור אל השותף הנותר - אך טעמיו הם קלושים ביותר. לפי הדין העברי היה מתקבל כי השותף הנותר מוסיף להיות מוגן לגבי חלקו, בעוד שהמשכיר היה נעשה שותף עמו - תחת השותף היוצא - ומעתה יכול היה המשכיר לדרוש חלוקה או "גוד או אגוד".

הדף הבא