שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
דינים אלה שהזכרנו באחרונה מדגימים באופן מובהק כיצד לא רק חזקת-הזכות שמכוח החזקה במיטלטלין, אלא גם חזקת שלש השנים במקרקעין נשארת מעורה לחלוטין מבחינה מהותית, בדיני הראיות. אולם, חזקת שלש השנים במקרקעין היא מטבע הרכבה הרבה יותר איתנה מהחזקה במיטלטלין, במה שנוגע לסופיות משמעותה הקניינית. ראינו כי חזקת המיטלטלין כפופה לשלל של חזקות נוגדות, העשויות להפוך אותה על-פיה. לעומת זאת, בחזקת שלש השנים במקרקעין מתערב היסוד של חוסר מחאה מצד בעל-הדין שכנגד - ואחר שבעל-דין זה אינו יכול להביא הצדקה להעדר-המחאה מצידו, קשה כמובן שיוכל לחזור ולטעון שאף-על-פי שהוא לא מחא, באופן המעורר תמיהה, מכל-מקום נוטה חזקת המחזיק להיסתר עוד מכיוונים אחרים. באפשרות כזאת יש מידה של סתירה מושגית ממנה ובה. אמנם, אם בעצם טענות המחזיק בדבר מסיבות מעשה-הקניין שעליו הוא מסתמך נמצאים דברים המוכחים על-ידי התובע כשקר - או אפילו שהתובע מראה כי אין הם מתקבלים על הדעת (וחזקתם היא לשקר) - תיפגם חזקת המחזיק, גם אם קיימת תמיהה מדוע שתקו התובע או מביאי-כוחו עד עכשיו. אולם, יש לחזור ולהדגיש כי הסיכוי להתפתחות מסוג זה הוא רחוק ביותר. כי באמת, גם אם ניתנות טענות ועדויות להידרש ולהיחקר, אף בדיני ממונות - כדי להוציא הדין לאמיתו, כשנראה לדיין כי בלעדי כן ייצא הדין מרומה,נב) - הרי לכתחילה פטור המחזיק מלטעון טענות כלשהן על מסיבות מעשה-הקניין, ובית-הדין גם לא יחקור אותו ולא ירשה לחקרו על אותן מסיבות, אם התובע לא יראה כבר קודם-לכן חזקת-שקר נגדו; ואילו חזקת-שקר כזאת כיצד יעלה התובע, כשהוא בעצמו מסובך במצב מפוקפק על-ידי שתיקתו, ובדברי המחזיק אין לו במה להיאחז?.נג)
תוצאה זו עשויה להיראות כחורגת למעשה מדיני הראיות בעלמא וכמזכירה את ההתישנות של המשפט העותמני, שהיתה נוהגת גם במדינת-ישראל עד הכנסתו של חוק ההתישנות החדש בתשי"ח. לפי שיטה זו, אם הוכיח הנתבע החזקה ללא ערעור בדין במשך תקופה מספיקה, וטען טענת התישנות - שוב לא ניתן לתובע להמשיך בתביעה, - אם הנתבע הסתפק אמנם בטענת ההתישנות ולא פירש את מקור החזקתו; אבל אם פירש את מקור ההחזקה, יכול היה התובע לחקרו ולהוכיח כי בגזלנות החזיק - ושוב לא היתה מועילה לו טענת ההתישנות.נד)
אולם, על אף מידת הדמיון הזאת, באמת נשאר עוד בין שתי הגישות הבדל גדול. במסגרת המשפט העותמני - לפחות כפי שפורש בתקופת המנדט ובמדינת-ישראל - ההבחנה בין נתבע הסותם את טענתו לבין נתבע הפותח פתח לסבכו בדברים היא שרירותית לגמרי: הנחת-היסוד היא כאן שכעבור תקופת-זמן ללא ערעור מתישנת עצם הזכות לערער (ולוּ גם בעקב ההנחה שהעדר-הערעור רומז לקיומה של זכות אמיתית ביד הנתבע) - ולפי זה נוטה דעתנו להתקומם נגד ההבחנה החוזרת ונוצרת בדיעבד, שההתישנות תועיל רק לנתבע הזהיר, אבל לא תועיל לנתבע שאינו יודע לערוך את טענותיו או אינו שולט בלשונו (בעוד שהסיכוי המכריע הוא, שדווקא הנתבע הדברן הוא דובר אמת, ואילו הנתבע הזהיר אינו נזהר באמת אלא מפני שיש לו מה להסתיר). לעומת זאת, במסגרת הגישה העברית - שום מושג של התישנות התביעה, על-ידי התערבות הלכתית דיאלקטית נגד מהלך הדין הרגיל, אינו שייך בענייננו בכלל. כל התפתחות הלכתית מתחוללת למעשה בתוך דיני הראיות, על-פי הגיונם הפנימי-האורגני; וגם אם הנתבע הערמומי יוכל לפעמים לצאת נשכר מהתפתחות זו יותר מן הנתבע תם-הלב, בדומה לתוצאה במשפט העותמני, הרי תוצאה זו לא תהא כאן על-כל-פנים מחויבת על-ידי חיתוך בלתי-מאוזן של המצב ההלכתי - כפי שהדבר הוא במשפט העותמני, - אלא היא תהא נובעת רק מיחס-הכוחות העובדתי שביד התובע והנתבע. מבחינת ההלכה, ובהבדל מן המשפט העותמני, אין הדין העברי מונע מן התובע להוכיח את חוסר-זכותו של הנתבע, גם כשהנתבע הוא ערום וטוען את טענותיו בגדרים הנוחים לו ביותר; השאלה היא רק אם הוא יצליח לעשות זאת בפועל, אחר שהניח לעצמו להסתבך במצב הנוטה באופן אובייקטיבי להצביע נגדו ולאשר לכאורה את טענות הנתבע. במצב זה "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" - ובודאי אין לדרוש מן ההלכה כי תחזור ותרחיב באופן מלאכותי את פתחה לתובע בשעה שההגיון האובייקטיבי נוטה להסתגר דווקא לטובת הנתבע. מה שההלכה יכולה לעשות בתנאים אלה הריהו רק זה, שכשם שאין היא מרחיבה באופן מלאכותי את הפתח ההולך ונסגר, כן גם היא לא תסגור אותו באופן מלאכותי - כל זמן שלא נסגר מעצמו; ואמנם, את הדבר הזה עושה ההלכה העברית בהחלט: אם יכול התובע להביא ראיות חיוביות מצידו שתסתורנה את חזקת הנתבע ותראינה כי על אף הכל עוד יש מקום לחזור ולחוקרו, שמא ייצא הדין מרומה - מותירה היא לו את האפשרות הזאת גם נגד חזקת שלש השנים, כל זמן שהדין לא נחתך נגדו באופן סופי, בפסק שאינו ניתן לערעור עוד.
נג) ניתוח זה מבוסס על מיזוג השיטות השונות בפירוש הסוגיה של "בשיכוני גוואי הואי", בבבא בתרא כ"ט ב'. ההנחה היא כי הפירוש הנכון של הסוגיה עצמה הוא כשיטת הרי"ף והרמב"ם, אך גם שיטת הרשב"ם, התוספות והרא"ש היא נכונה במקביל, במסקנותיה ההלכתיות, על-פי עיון אובייקטיבי בעקרונות הכלליים של הדין - ור' שו"ע חו"מ סי' קמ"ו סע' י"א-י"ב, ופתחי-תשובה שם, ס"ק ה', והשווה גם סי' ק"מ סע' ד'.
נד) בן-שמש, עמ' 64. לפי החוק החדש, כפי שפורש על-ידי הרוב בבית-המשפט המחוזי, אין נפקא מינה, וגם במקרקעין יכולה טענת ההתישנות להצליח אף אם הנתבע עצמו מודה עם טענתו כי מחזיק הוא בלי זכות (ע"א 270/59, בורנשטיין נגד עזבון לוין - פסקים מחוזיים כ"ד, עמ' 120).