שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
עד כאן היינו מבררים והולכים את המבנה הכללי של השיטה העברית בעניין אחריות השומרים, ואת מעמדו היחסי של המבנה הכללי הזה לעומת הגישה בשיטות אחרות. אולם, שאלת ההערכה היחסית מתעוררת לא רק לגבי המבנה הכללי, אלא גם לגבי עצם גדרי האחריות שהשיטה העברית מחילה על השומרים השונים - ונעבור עתה לבירור השאלה הלזאת.
בכיוון זה כבר היתה לנו הזדמנות לבקר את השיטה האנגלית, המשאירה את האחריות בכל מקרה ומקרה, בלי הבחנה, לדיני הנזיקין הכלליים.קטו) מצד שני, הדרך העברית של מיון כל מיני השומרים האפשריים בשלש (או, למעשה, ארבע) דרגות אחריות, יש לה הקבלה עקרונית גם בשיטה האנגלית וגם בשיטה הרומית, וקשה לראות משהו עקרוני שאפשר יהא לטעון נגד מיון זה כשלעצמו, מבחינתו הצורנית גרידא. אכן, כל מיון יש בו משום התעלות על גורמי-ייחוד מסוימים המבדילים בין כל מקרה נתון למשנהו, אך התעלות שכזאת היא תנאי לעצם האפשרות של כללי-משפט ידועים, והשאלה היא רק אם ההתעלות - או המיון - נעשו בעניין שיש בו נפקא מינה, ואם לא נשאר עניין שיש בו נפקא מינה כנגד ושלא נלקח בחשבון. בקשר לכך יש גם להדגיש, כי המיון שאנו דנים בו אינו מתעלם מן העובדה שבכל מקרה ומקרה עשויות להידרש חומרות-שמירה שונות, לפי המסיבות. הוא מכליל רק את מידות הסיכויים למניעתו של הנזק, אשר לגביהם יהיה אחראי השומר או שמעבר להם הוא יהיה פטור, בנקטו אמנם את החומרות המיוחדות המתאימות למסיבות - ואת טעמי המשפט העברי בעמדתו במסגרת זו נבחן עתה על בסים השוואתי. אולם, גם בתחום זה יכולים אנו מיד להוציא מן ההשוואה את מיון אחריות השומרים כפי שיש גורסים אותו במשפט האנגלי: גדרי המיון הזה אינם קבועים בממשות מספיקה כדי שאפשר יהיה לערוך עמם השוואה, ונסתפק אפוא בהשוואה בין דיני ישראל למשפט הרומי והאירופי-היבשתי החדש.
1. אחריותו של המחזיק בשגגה
כאן נראה, קודם-כל, כי במקרה של מחזיק המדמה על-פי טעות בתום-לב כי הוא עצמו בעל החפץ - עיקר הדין הוא שווה בשתי השיטות, שאין על האיש אחריות לנזק כלשהו, אשר לו עצמו לא היתה בו הנאה; אך הבדל מסוים נמצא על-כל-פנים ביחס לאחריות במקרה שיש הנאה. לפי המשפט האירופי אחראי המחזיק רק להנאה שיש בה משום התעשרות קיימת, המיוצגת עדיין בנכסיו של האיש,קטז) בעוד שלפי הדין העברי אחראי הוא גם להנאה שהיתה וכלתה. הטעם לפתרון האירופי הוא ודאי זה, שאין לחייב אדם על הנאה שנטל לעצמו ממה שנראה לו בתום-לב כהונו, ואשר אולי לא היה נוטלה לוּ חשב כי יצטרך לשלם בעדה מתוך הונו כפי שהוא באמת, כשערך אותה הנאה איננו נכלל בו. לעומת זאת, לפי הדין העברי מסתבר כי יש להשיב על כך, שאי-אפשר לפטור את האיש לגמרי, על-פי שיקול שכל כלו מפוקפק. יתכן אמנם שהאיש היה נמנע מן ההנאה, אבל יתכן ויתכן גם שהוא היה נזקק לה על-כל-פנים - ומכל-מקום, לא זוהי הבעייה היכולה לשמש קנה-מידה ממצה בענייננו. המבחן המכריע נמצא בעובדה, שהאיש נהנה, ונהנה על חשבון הזולת - ובכן, חובה מוחלטת היא עליו לשלם. אולם, מהי באמת ההנאה שנהנה? אין זו יכולה להיערך לפי הערך האובייקטיבי שלה בשעת-המעשה. כי אמנם את הערך הזה מוכן היה האיש לאבד כשנזקק להנאה מתוך מה שהוא ראה כהונו, אבל כשלמעשה נמצא כי ההנאה היתה מחוץ להונו, והוא נאלץ לשלם את תמורתה במצב הלזה - ודאי צריכה ההנאה להיערך בפחות: היינו במה שיש לנו להעריך כי הוא היה מוכן לשלם בעד הנאה מסוג זה לוּ היו מציעים לו לקנותה בהזדמנות, כפי שאמנם בהזדמנות היא נפלה לידו - ואכן, רק בגדרים אלה מחייב הדין העברי את התשלום כשההנאה כבר היתה וכלתה.קיז)
קטו) לעיל, סע' ב' [א].
קטז) ר' לעיל, פרק א', סעי' ה', סי' 6.