שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
סעיף זה, על "כוחות הבעלות", לכאורה הוא צריך היה לקדום לסעיף שלעיל בדבר מגבלות הבעלות - שהרי, מטבע הדברים, הכוחות הם עיקר והמגבלות הן רק סייג. אולם, באמת, את כוחות הבעלות, בבחינת הרקע למגבלות, ראינו כבר בעצם הגדרת הבעלות בעצמה: הכוחות הם מבחינה עקרונית כלליים, בלתי-מוגבלים - וכל דבר שלא נאמר והעשוי מבחינה מהותית להיחשב כרשות ביחס לחפץ הריהו ממילא בגדר כוחות הבעלות. בהתאם לכך אין למעשה אפשרות לפרט את הכוחות השונים של הבעלות או להעמידם על איזו הגדרה יותר מוחשית - והדרך הטובה ביותר כדי להתקרב בכל-זאת, עד כמה שאפשר, להבנה מוחשית ומדויקת יותר של תוכן הבעלות הריהי איפוא באמת, קודם-כל, דרך האלימינציה, היינו פירוט הרשויות שהדין מונע מן הבעלות או כופף אותה לסבלן מבחוץ. עתה, משהשלמנו את סקירת המגבלות העקרוניות האלו, יכולים אנו לעשות צעד נוסף באותו הכיוון של יתר המחשת הענין, על-ידי מיון הרשויות הנשארות והמתגלות בבעלות באופן חיובי.
1. רשויות השימוש
במיון זה אין כנראה מקום להבדלים מעשיים חשובים בין השיטות השונות. בכלן סוג הרשויות הראשון, היסודי והחשוב ביותר הוא קובץ רשויות השימוש, שפרשני המשפט הרומי קרוהו usus {שימוש-הנאה, לטינית} או jus intendi {זכות שימוש, איטלקית},סג) שממנו מתפרש כל ענין הבעלות כלו לפי הגדרתנו; וזהו קובץ הרשויות שבו מופיעה באופן המובהק ביותר תכונת הכלליות העקרונית הבלתי-מוגבלת של מספר רשויות הבעלות. מתוך רשויות השימוש הבדילו הרומיים את רשויות השימוש עד כדי כילוי הגוף עצמו (jus abutendi {הזכות להתעלל-להשחית, לטינית} או abusus {השחתה, לטינית})סד) - בודאי מפני שרק רשויות השימוש הרגילות, ולא גם רשויות הכילוי, נכללות בשעבוד לפירות לזולת (ususfructus {הרווח, לטינית}).סה) אולם, מבחינתנו בשלב זה אין להבחנה זו חשיבות, כי בזכות הבעלות נכללים על-כל-פנים שני מיני רשויות השימוש כאחד. עם זאת יש להזכיר כי זכות ה-abusus במובן המדויק, היינו הזכות להשחית את הנכס, ואף בלי תועלת, באמת אינה נכללת בבעלות על-פי דיני ישראל, כפי שראינו בתחילת הסעיף הקודם של פרקנו.
על אף עקרון הכלליות הבלתי-מוגבלת של רשויות השימוש, רשויות אלו מוגבלות הן בדיני ישראל עד מאד - ואף במידה מהותית - במה שנוגע לבעלות בעבדים, וביחוד בעבדים ואמות עבריים.סו)
סוג הרשויות השני, לפחות לפי סדר המיון הרומי, הוא בעקרון שעל-פיו זוכה בעל הנכס, באופן אוטומטי מכוח בעלותו, בפירותיו של הנכס (fructus {פרות, לטינית} או jus frendi {זכות השימוש, לטינית})סז) והיינו בפירות המופקים מן הגוף והפירות הבאים מעלמא.סח)
עקרון זה - אין ספק כי הוא עקרון קיים בכל השיטות שאנחנו עוסקים בהן, אך למעשה אין לו שום מעמד עצמאי, ואין הוא זקוק אפוא לאזכרה מפורשת בניסוח מחייב של החוק. כך הוא, קודם-כל, משום שהבעל זוכה ממילא בפירות המופקים מן הגוף לאו דווקא באשר הם פירות, אלא באשר מלכתחילה - מטבע הדברים, וכפי שעוד נחזור ונראה ביתר פרוטרוט בסעיף הבא של פרקנו - הפירות הללו הם חלק מן הגוף בעצמו. הבעל - באשר הוא בעל הגוף השלם - הריהו ממילא גם בעל כל חלק-הגוף; והריהו בעל כל חלק בין אם אותו חלק הוא פרי - והיינו שהפקתו מן הגוף נחשבת כדרך רגילה של הנאה מן הנכס - ובין אם החלק איננו פרי, והיינו שהפקתו מן הגוף אינה בבחינת דרך-הנאה רגילה.סט) ואילו הפירות הבאים מעלמא - בדרך-כלל הריהם רק השכר המגיע לבעל הנכס בגין הרשות שנותן הוא בנכס שלו לאחרים, - והשכר מגיע לבעל לאו דווקא משום זכותו לפירות הבאים מעלמא, אלא משום ההסכם שמקבל-הרשות הסכים לשלם; ומקבל-הרשות, אף הוא, הריהו מסכים לשלם לאו דווקא משום זכות הבעלים לפירות, אלא משום שבהיותו זקוק לרשות הריהו נאלץ לרצות את הבעלים, היכולים למנוע את הזכות מכל מי שירצו. מצד זה שוב מתברר אפוא כי זכות הבעלים לפירות אינה זכות מהותית-עצמאית, אלא נמשכת היא מזכות אחרת הכלולה בבעלות - היינו הזכות למנוע כל התערבות בנכס, שעליה נעמוד להלן.
מלבד זה, אמנם נכון הדבר שהפירות הבאים מעלמא אינם רק השכר שהבעלים מקבלים, אלא המושג מתפשט גם על הכנסות אחרות העשויות להגיע לבעלים, כגון הנכסים הנוצרים על-ידי מעשה-ידיו של העבדע) או הכפל שחייב לשלם הגנב.עא) אולם, באמת, כל מיני הכנסות מסוג זה - שום הוראה כללית בדבר זכיית הבעלים בפירות אינה יכולה כלל לשייכן לבעלים כל זמן שאין לנו הוראה מיוחדת בדבר כל אחת מהן, שתזכה בה את הבעלים בפירוש - כי כל זמן שהוראה מיוחדת כזאת איננה קיימת, ממילא אין שם שום הכנסה העשויה להגיע ואין שם "פירות" שיוכלו להיתפס בהוראה הכללית.
כל השיקולים הללי מביאים למסקנה המסכמת כי מצד הבעלות אין שום גשר מהותי אל מושג הפירות, והרומיים סטו אפוא מקו המחשבה הישר כשהכלילו את זכות הפירות בהגדרת הבעלות. מושג הפירות יחודו הוא בכך, שמציין הוא את ההנאות הכרוכות - באופן מהותי או נלווה - בבעלות (או בזכות אחרת), ושאינן מכלות את הגוף, או הקרן, כדי להבדילן מן ההנאות המכלות את הקרן; והבדלה זו - בדומה למושג המקביל של abusus {השחתה, לטינית} - מקבלת חשיבות מהותית לאו דווקא בקשר לבעלות בעצמה, כי אם בקשר לפיצול הנאות הבעלות (או הזכות האחרת) בין הזכאי המקורי לבין אנשים אחרים, כפי שנחזור ונראה עוד בפרק על השעבודים להלן.
סג) ר' באקלנד, עמ' 111; קולין וקפיטן, א', עמ' 431; פלניול וריפר, ג', עמ' 225, בהערה.
סד) שם.
סה) באקלנד, עמ' 162.
סו) ר' הל׳ עבדים במשנה תורה להרמב"ם.
סז) ר' המקורות הנזכרים בהערה ס"ג לעיל.
סח) ר' בספר על "מושג הקניין ומערכת זכויות הממון", חלק ב', פרק ח' סע' ג'.
סט) השווה פלניול וריפר, ג', עמ' 256.