ג.ה.2.

האחריות היא משלשה סוגים: אחריות דמעלמא, שהיא אחריות מפני עוררים כלשהם ומפני בעלי חוב של קודמי המוכר בקניין, שיבואו לטרוף את הנכס בחובם; אחריות דמחמתיה, שהיא אחריות מפני בעלי חוב של המוכר עצמו; ואחריות דנפשיה, שהיא אחריות מפני תביעה על ידי המוכר עצמו או באי כוחו. מכר סתם כולל את שלשת סוגי האחריות גם יחד;^קלו) אבל אם פירש המוכר אחריות דנפשיה, הרי זה מיעט את שאר הסוגים, ואם פירש אחריות דמחמתיה, הרי זה כלל עצמו ומיעט אחריות דמעלמא, ואם פירש אחריות דמעלמא - הכל בכלל. הסתלק המוכר מאחריות, בסתם, הרי זה מקבל עליו מכל מקום אחריות דנפשיה; אבל על ידי התנאה מפורשת יכול המוכר להסתלק גם מאחריות דנפשיה. על כל פנים אין המוכר מקבל עליו אחריות מפני בעלי חוב של הלוקח עצמו, אשר הנכס כבר השתעבד להם בגין חובו של הלוקח מקודם, - אבל מקבל הוא עליו אחריות בגין חובות המשעבדים את הנכס מטעם אנשים אשר הלוקח בא מכוחם (וכגון שיעקב שעבד את הנכס, והורישו לראובן, וראובן מכר לשמעון שלא באחריות, ושמעון חזר ומכר לראובן).^קלז)

תוכן האחריות מפני בעלי חוב הוא שהמוכר יחזיר ללוקח כל שווי אשר בעלי החוב יטרפו מידו.^קלח)

האחריות מפני עוררים והאחריות דנפשיה מתיחסות בדרך כלל רק למלוא הקנין הנכלל בהסכם המכירה, אבל לא לפגמים חלקיים בקניין זה, כגון שעבודי שימוש המוטלים על הנכס או חלקי שטח שאינם שייכים למוכר. שעבודים המתגלים בדיעבד - כל זמן שאין הם כרוכים בנישול שלם של הלוקח - נידונים על פי דיני המומים,^קלט) ואילו חלקי שטח שאינם שייכים למוכר נידונים על פי החסר במידות.^קמ)

תוכן האחריות מפני עוררים הוא, שאם ייטרף הנכס על ידי מי שיבוא ויוכיח כי הנכס שלו, יחזיר המוכר ללוקח את התמורה שקיבל, ובמקרה שמלכתחילה לא ידע הלוקח על הטענה נגד הקניין - גם פיצויי נזקים.^קמא)

במה שנוגע לאחריות דנפשיה, נראה כי דעת רוב הפוסקים היא שאין זו שונה מאחריות מפני עוררים דמעלמא; ואם זכה המוכר בנכס אחרי שמכרו ללא רשות - יכול הוא עצמו לטרפו מן הלוקח, כנגד החזרת התמורה שקיבל ותשלום פיצויים במקרה המתאים. אולם, במה דברים אמורים? כשזכה המוכר בנכס שלא בטובתו, כגון שירשו, או שגבאו בחובו מפני שלא היו לחייב נכסים אחרים להיפרע מהם. לעומת זאת, אם זכה המוכר בנכס על פי השתדלותו, כגון שקנאו בכוונה, או שטרח לקבלו במתנה - חזקה עליו שלא טרח אלא כדי לקיים את נאמנותו, מלבד אם יש ראיה כי טרח לתכלית אחרת; ומקום שהחזקה פועלת, זוכה הלוקח בכל זכות שבאה לידו של המוכר. אין החזקה פועלת לטובתו של לוקח אשר מעולם לא האמין כי אמנם יכול המוכר לתת זכות טובה בידו, ומכל מקום אין היא פועלת אלא אם כן זוכה המוכר בנכס לפני שהתחיל בית הדין להכריז על נכסיו כדי להגבות מהם ללוקח את דמי האחריות.^קמב) אולם שיטה אחרת יש בזה לר' יהונתן.^קמג) לפי פירושו יש להבחין בין המקרה שהמוכר התחייב באחריות דנפשיה לבין המקרה שבו נמנע המוכר מאחריות זו בפירוש. במקרה השני זוכה הלוקח בכל זכות שבאה לידי המוכר בתוקף הטירחה שהלה טרח כדי לקיים את נאמנותו; ואם זכה המוכר שלא בעקב טירחה שכזאת - יכולים הוא ובאי כוחו להוציא את הנכס מיד הלוקח (אף בלא החזרת כסף, וכמו על פי השיטה הראשונה).^קמד) אבל אם התחייב המוכר באחריות דנפשיה - זוכה הלוקח בזכות שבאה ליד המוכר מכל מקום, ולא זו בלבד שאין המוכר יכול לחזור ולהוציא מידו, אלא אף אם מוחזק הנכס באיזה אופן שהוא ביד המוכר - יכול הלוקח להוציא מידו. זכיית המוכר אינה מועילה ללוקח, אם בינתיים כבר התחיל בית הדין להכריז על נכסי המוכר, כנ"ל. לע"ד, אמנם קל יותר לפרש את הסוגייה בבבא מציעא (ט"ו ב' - ט"ז א') על פי השיטה הראשונה, אבל פשט הגמרא בכתובות צ"א ב' ובבבא בתרא קנ"ט א' תומך דווקא בפירושו של ר' יהונתן.^קמה)

אם הלוקח נתבע על ידי עורר כלשהו, זכאי המוכר תמיד לקבל מעמד של צד משפט, כדי שיוכל להשתתף בדיון ולתמוך בלוקח; אולם, שום חובת השתתפות אינה נובעת מן האחריות שהמוכר מקבל על עצמו.^קמו)

משנגמר המיקח, ויצאו עוררים על הקניין, הרי על פי שיטת רש"י ורבינו חננאל - שוב אין הלוקח יכול לחזור בו, אלא יחכה עד שיתברר הדין; אבל אם יצאו העוררים אחרי שנערך ההסכם ולפני שנגמר הקניין - רשאי הלוקח לחזור בו, ולא ייחשב כ"מחוסר אמנה".^קמז) לפי פירושו של הרא"ש יכול הלוקח לחזור בו אף על פי שנגמר המיקח, אבל זה רק כל זמן שלא סילק את המחיר ולא גילה את דעתו שנוח לו במיקח אף על פי שיצאו העוררים. כדי שיוכל הלוקח לחזור בו נחוץ שבית הדין ישתכנע כי אמנם נשקפת ללוקח סכנה של ממש; וביטול המיקח לא יתאשר אפילו כשהפגם בקניין נראה רציני, אם המכר נעשה באחריות, ונראה לבית הדין שהמוכר יוכל לעמוד באחריותו.^קמח) לפי שיטת הרמב"ם יכול הלוקח לחזור בו אף משנגמר המיקח, ואף כשנפרע המחיר - כל זמן שהלוקח לא השתמש במיקח, ומשום "שאין לך מום גדול מזה"; אבל נשתמש כלשהו, אפילו לפני שנפרע המחיר - שוב אינו יכול לחזור בו.^קמט) אולם, נראה שכל הדברים האלה אינם אמורים אלא כשבשעת ההקנאה היה המוכר מוחזק בנכס או שהיו לו ראיות מספיקות כדי להוציא את הנכס בדיינים מידו של כל תופס אפשרי: אם לא כן, מסתבר שההקנאה בטלה על פניה.^קנ)

פסק דין כשר שיצא נגד הלוקח הוא אסמכתא טובה נגד המוכר, כדי לחייבו בסילוק אחריותו - ובמקרה שהלוקח החזיר את הנכס לנגזל על פי ראיות טובות, העשויות להתברר בבית הדין, זכאי הוא לסילוק האחריות גם אם החזיר על פי אותן ראיות שלא באמצעות פסק דין.^קנא) סילק המוכר את דמי אחריותו, יכול הוא לחזור ולתבוע את המוכר אשר מכר לו באחריות.^קנב)

השאלה העיקרית בסיכום הנושא הריהי מדוע פונות כאן רוב שיטות המשפט למושג של אחריות מיוחדת, ואינן מסתפקות בתוצאות הרגילות של מיקח בטל. התשובה היא ודאי בכך, שאת בטלות המיקח בגלל העדר רשות הקנאה ביד המקנה אי אפשר למעשה להוכיח באופן אובייקטיבי ומוחלט. הדבר הוא עניין של התמודדות חזקות, וביחוד כאשר אמורה השאלה להתעורר - כמו במסיבות שבהן אנו דנים כאן - לאו דווקא בין אנשים הטוענים כל אחד לזכות של קניין לעצמו, כי אם בין המוכר ללוקח, אשר כדי לסתור את רשות ההקנאה של יריבו, יצטרך הוא להוכיח את יתרון רשותו של שלישי. הוכחה שכזאת אינה אפשרית, כמובן, בלעדי אותו שלישי אשר יבוא ויטען לעצמו^קנג) - ומכאן משתמע, כי כל זמן שהשלישי לא טרף את המימכר מן הלוקח בפועל אמנם אין זה יכול כלל לטעון לבטלות המיקח מעיקרא; ואילו משהצליח השלישי לטרוף, הרי לגבי הלוקח שוב אין נפקא מינה אם על פי דין אמת טרף ואם לא, אלא החשוב לדידו הוא שעל כל פנים נמצא לשלישי עודף ראיות כזה, אשר איפשר לו לטרוף על פי דין לכאורה. בהתאם לכך התקנה הדרושה ללוקח כנגד המוכר היא לאו דווקא למקרה של התגלות בטלותו של המכר, כי אם למקרה של טריפה משפטית, ובין אם המכר לאמיתו כשר הוא או לא - וזוהי התקנה הניתנת על ידי תנאי האחריות.^קנד)

עם זאת, אף כאשר העורר אינו בא וטוען ומצליח לטרוף את הנכס - אלא רק יושב הוא במקומו ומודיע באופן סביר כי יש לו טענות כך וכך, אשר עתיד הוא לעמוד עליהן לכשיעלה הרצון מפניו - יתכן מאוד כי עניינו של הלוקח ייצא אמנם נפגע למעשה מכל מקום - בייחוד, למשל, על ידי התוצאה הנמשכת מכאן לגבי ירידת ערכו של הנכס; ולכן, מאחר שאין הדברים מספיקים כדי להעמיד את המכר על דין של בטלות מעיקרא, באמת נזקקות השיטות הדייקניות גם במסיבות אלו לתקנה מיוחדת. נראה לומר כי הפתרון המושלם נמצא לדבר על ידי צירוף שלש השיטות שהבאנו לענין זה בדיני ישראל: שיטת רש"י ורבינו חננאל - למקרה שמלכתחילה לא נודעו העוררים למוכר והמחיר כבר שולם, וכן למקרה שהעוררים נודעו ללוקח לפני גמר המיקח; שיטת הרא"ש - למקרה שמלכתחילה לא נודעו העוררים למוכר, והמחיר עדיין לא שולם; ואילו שיטת הרמב"ם, המדמה את העניין לדין המומים - למקרה שמלכתחילה היו העוררים נודעים למוכר, והוא לא גילה את קיומם ללוקח.^קנה)

לבסוף, צריך הדבר עיון, מהו בכל אלה הדין כאשר המכר איננו מכר הגוף, כי אם הקנאה לשעבוד - והיינו שכירות. לגבי האפשרות הזאת, ראיתי הלכה מפורשת רק באשר לעצם התוצאה, שאם מתגלה כי למשכיר לא היתה מלכתחילה הרשות להשכיר, מפני שהנכס שייך היה לשלישי - ההשכרה היא בטלה, והמשכיר מחזיר לשוכר את השכר שקיבל, ונשאר הדין בין השלישי לבין השוכר ביחס לשימוש אשר זה עשה בנכס בינתיים.^קנו) אולם, הלכה זו נקבעת בלי בירור השאלה, כיצד מתחייב כאן המשכיר בהחזרה: האם לפי שיטת האחריות, כמו במכר הגוף, או שמא אין שיטת האחריות מתאימה פה - מפני שיש פנים לומר, כי אין העורר עשוי לבסס כאן לעצמו את מלוא טענותיו (המכוונות לא רק נגד מעמד השוכר בלבד, כי אם גם נגד המשכיר כבעל בית) אלא אם יתדיין עליהם עם המשכיר בעצמו. התשובה הנראית לי על שאלה זו הריהי שלמעשה אין כאן סיבה לשום שינוי בדינים^קנז) - וכל מה שראינו בדיני מכר הגוף ראוי אמנם לחול גם בשכירות.

קלו) הדברים אמורים בעיקר במכר מקרקעין. במכר של מיטלטלין לא תהיה דרך כלל משמעות לאחריות מפני טריפת בעלי חוב, כי מטלטלין אינם משתעבדים לבעלי חוב, לבד מן האפשרות של משכון המוחזק ביד הנושה: ר' עה"ש שם, סע' ב'.

קלז) אנציקלופדיה תלמודית, ערך אחריות. בעניין המובא באחרונה ר' כתובות צ"א ב' - צ"ב א', ורש"י שם,ד"ה נהי דאחריות דעלמא - ומסתבר כי הפירוש הניתן בעניין זה בפי"ט מהל' מכירה להרמב"ם הל' י', וכן בטור ובשו"ע ובעה"ש חו"מ סי' רכ"ו סע' ב' - ואף באנציקלופדיה התלמודית - הריהו משובש. במקורות אלה, הפירוש הוא שאין ראובן חוזר אל שמעון בגין טריפת בעלי חובות קודמים שלו עצמו, מפני שמלכתחילה, כשמכר לשמעון בלי אחריות, מכל מקום קיבל עליו אחריות דנפשיה; אולם, פירוש זה הוא בלתי הגיוני מבחינה עניינית וגם אינו חופף את דיוק לשון הגמרא. לפי דיוק לשון הגמרא - וכפי שהבין אמנם רש"י - אין ראובן חוזר במקרה זה אל שמעון, מפני שגם אם שמעון חזר אמנם ומכר לו באחריות דמעלמא, מכל מקום לא קיבל עליו אחריות דמחמת ראובן הלוקח עצמו.

קלח) עה"ש חו"מ סי' קט"ו.

קלט) שם, סי' רל"ב סע' י'; ואם המוכר יכול לסלק את השעבוד, הרי זה יסלק, והמכר קיים.

קמ) בית יוסף על חו"מ סי' רל"ב סע' א'.

קמא) עה"ש חו"מ סי' רכ"ה סע' ב' וסי' שע"ג.

קמב) ב"י על טור חו"מ סי' רי"א סע' ב', ורש"י על כתובות צ"א ב', ד"ה אחריות דנפשיה, ונ"י על בבא מציעא ט"ז א', ד"ה ירושה ממילא היא, והריטב"א בשיטה מקובצת שם, וטור חו"מ סי' שע"ד, וב"י שם.

קמג) שיטה מקובצת על בבא מציעא ט"ז א, ד"ה נפלה ליה בירושה.

קמד) ר' בבא בתרא מ"ד ב': "...אינו חוזר עליו, דאמר ליה להכי זביני לך שלא באחריות".

קמה) בבבא מציעא מתנהל הדיון בענייננו על רקע קביעתו של הדין ד"אחריות טעות סופר" - ומכל מקום המסקנה היא שהמוכר חוזר ומוציא מן הלוקח רק מה שנפל לו בדיעבד ללא טירחה. לעומת זאת, בכתובות נאמר, שהבן אינו חוזר ומוציא מן הלוקח מה שנפל לו בירושה ממילא - מפני שקיבל עליו אחריות דנפשיה. כמו כן, בבבא בתרא מנתחת הגמרא את הדין, שאם ראובן מכר את נכסי יעקב אביו, ומת בחיי אביו, חוזר חנוך בן ראובן ומוציא מיד הלקוחות - והתירוץ הוא שזה הדין, מפני שאין חנוך זוכה אלא מכוח ירושתו מסבו יעקב, - ואפשר אפוא לשמוע, שלוּ מת יעקב בחיי ראובן, לא היו ראובן וחנוך יכולים להוציא, אף על פי שהירושה באה להם ללא טירחה.

קמו) עה"ש חו"מ סי' רכ"ו סע' א', ור' שיטה מקובצת על בבא מציעא י"ד א', בדברי הריטב"א, ד"ה הכי גרסינן.

קמז) בבא מציעא י"ד, ור' שיטה מקובצת.

קמח) בבא מציעא י"ד ובבא קמא ט' א'.

קמט) פי"ט מהל' מכירה הל' ב'.

קנ) בבא מציעא ז' א'; ור' לעיל, פרק ב', סעיף ד', מס' 8, בסמיכות להערות ק"ס-קס"ז.

קנא) עה"ש חו"מ סי' רכ"ה סע' ג'. מסתבר כי דינים אלה חלים בודאי, בתיאומים הדרושים, גם לגבי פסק דין לטריפה חלקית.

קנב) דוק, למשל, בדברי רמי בר חמא בכתובות צ"א ב' (רמי בר חמא גורס שאם ראובן מכר לשמעון בלי אחריות וחזר ומכר לשמעון באחריות, ונטרף הנכס מראובן מחמת טענות קודמות, חייב שמעון באחריותו לראובן - ומשמע שלוּ קנה מלכתחילה מראובן גם כן באחריות, היה יוצא פטור).

קנג) נניח, למשל, שראובן מדמה לקנות משמעון נכס שהיה ידוע בשייכותו ליעקב, על פי ראייה כי שמעון ירש את הנכס מיעקב שמת - ועתה באים עדים המעידים כי ביום המכר ראו את יעקב חי בארץ אחרת וכי פסק הירושה הושג למעשה במרמה, - אלא שעם זאת יעקב עצמו אינו מופיע ואין לנו ממנו טענה כלשהי. ברור כי במקרה כזה אין ראובן יכול לטעון מכל מקום לבטלותו של המכר, מפני ששמעון יכול עדיין לתרץ, שבעצם לא היה הנכס שייך ליעקב מלכתחילה, או שעל כל פנים נתן יעקב את הנכס לשמעון במתנה וכל כיוצא בזה - ובאין טענה נוגדת מיעקב, ממילא יצטרך שמעון לצאת נאמן. פירושו של דבר הוא, אם כן, במלים אחרות, כי משנתקשר הלוקח במעשה קניין עם מי שהתיימר להקנות לו תוך היותו מוחזק בקניין, הרי לדידו נשאר האיש בחזקת רשאי להקנות, באופן שאינו ניתן למעשה לסתירה על ידיו.

קנד) ראוי גם לציין כי הדין המיוחד של האחריות חשוב למעשה לא רק בגלל נוחותו של הלוקח, כי אם גם לפי שיקולים עיוניים רחבים יותר - ואף להבטחת מעמדו של המוכר בעצמו. בלעדי המוסד של "אחריות" נאלץ היה המשפט לאפשר ללוקח להשתמש בפסק הדין שיצא נגדו במשפט עם העורר, בבחינת ראייה גמורה לבטלות ההקנאה, גם בהתדיינות חוזרת שבינו למוכר - ותוצאה שכזאת היתה סותרת את העקרון שפסק דין בין ראובן לשמעון אינו ראייה נגד לוי, שלא היה צד במשפט. אולם, עקרון זה באמת אסור לו להיסתר אף בעניין המיוחד שבו אנו עוסקים כאן, מפני שגם אם ראוי הדבר לחייב את המוכר כלפי הלוקח על סמך פסק דין שיצא בין הלוקח לעורר, מכל מקום אין מן הראוי לשלול מן המוכר את האפשרות לחזור ולהתקיף את פסק הדין במשפט אשר ימצא הוא לנכון לנהל כנגד העורר שכזה. מוסד "האחריות" עוקף אפוא את הקושי על ידי שמאפשר הוא להסדיר את יחסי התשלומים, בלי לקבוע מסמרות לגבי תוקף ההקנאה לאמיתה.

קנה) שהמוכר חייב לגלות ללוקח את קיום העוררים הידועים לו - ר' בפי"ט מהל' מכירה הל' א'. ויש להעיר, כי אמנם, בדין המומים הרגיל, אין הכרח שהמוכר יהא יודע על קיום המום מלכתחילה; אולם במקרה שלפנינו, כל עצמו של המום איננו בשום דבר ממשי, כי אם רק בטענות מן הצד - ונראה לומר שאם הטענות אינן ידועות מלכתחילה אפילו למוכר בעצמו, הרי שלמעשה אין שם מום באותה שעה, - ואילו עוררים שטענתם נודעה רק לאחר גמירתו של המכר הרי הם בבחינת מום חדש, שהמוכר אינו אחראי לו. אם בכל זאת יש פנים לומר שלפעמים יוכל המכר להיות ניתן לביטול אף בגין עוררים חדשים שכאלה, הרי זה לא על פי ההגיון של דין המומים, כי אם רק על פי ההנחה שאין לחייב את הלוקח בתשלום, במסיבות שבהן מסתבר כי בעוד זמן קצר יהא הוא זכאי להחזרתו מכל מקום.

קנו) עה"ש חו"מ סי' שס"ג סע' כ'-כ"א.

קנז) ראשית, מפני שלגבי העורר יתכן כי התימרותו של המשכיר במעמד בעל הבית תהיה בלתי מעניינת, ודי יהיה לו רק בסילוקו של השוכר המחזיק בנכס בפועל. למקרה כזה אך פשוט הוא כי השוכר ראוי לכיסוי של אחריות מצד המשכיר - שמא עם כל רצונו הטוב לא יצליח למצוא את המשכיר כדי לצרפו כעד או כצד במשפט. ומצד שני, אף אם העורר מוצא לנכון להתדיין רק עם המשכיר, ומצליח הוא בתביעה כנגדו, בלי שהשוכר צורף כצד - שוב חוזרים אנו ממילא גם כן לדין שראינו כבר במכר הרגיל, שעל פי ראיות טובות רשאי הלוקח להחזיר לעורר אף בלי התדיינות משלו: לפי זה משתמע כי פסק הדין שיצא נגד המשכיר ישמש אמנם באופן אוטומטי כראייה טובה ומועילה גם כנגד השוכר - וגם מצד זה אין אנו נזקקים אפוא בענייננו לשום חידוש מיוחד.

הדף הבא