א.ג.2.

מתוך שיקולים אלה מתברר באגב, שעל אף ההגיון העיוני שראינו, למעשה אין השיטות המתוארות יכולות לוותר על מושג של החזקת החפץ כשלעצמה, במובן הפשוט של החזקה, שישמש מעבר לבעיית המשמעות המשפטית של ההחזקה כ"פוססיה או "דנטציה"; ומתוך שלמעשה נשארות שיטות אלו בלי מונח מסוים להחזקה במובן זה, אמנם נוטות הן לעתים קרובות להסתבך בדו-משמעות וחוסר-דיוק לשוני (כפי שמתברר למשל מסע' 2230 של החוק הצרפתי, שעליו הערנו זה עתה). אולם, נראה עתה כי התקלה היא אף יותר חמורה מחוסר-דיוק לשוני בלבד.

אמרנו כי זיקת-הקורפוס צריכה להתבטא ביחוד באחד מן השניים: בהחזקה במובן הפשוט, או בשימוש; אבל בדומה למה שהסקנו זה עתה ביחס לפוססיה של בעלות, מסתבר שגם בכל מקרה אחר, בו הכוונה היא לפוססיה של זכות הכוללת את רשות-ההחזקה בחפץ במובן הפשוט, לא תספיק זיקת-קורפוס שאינה מגיעה כדי החזקה של החפץ - ואילו החזקת החפץ תספיק, אף אם לא יהיו עמה מעשי-שימוש כלשהם המכוונים ביחוד לזכות המסוימת אשר לה טוען המחזיק, כגון איסוף היבול משדה שהוא טוען לקניין-פירות בה או ביצוע בנייה במגרש שהוא טוען עליו קניין-מקום. והנה, אם מסקנה זו נכונה היא (ומקל-וחומר הריהי בלי ספק נכונה), יוצא שזיקת-קורפוס המתבטאת במעשי-שימוש בלי החזקה יכולה למעשה לסכון בצרפת ובאיטליה רק לטענה של קניין usage {שימוש, _לטינית} מוגבל^לג) או שעבוד-שכנים (servitude {זיקת הנאה, _אנגלית}), ואילו ביחס לכל זכות ריאלית אחרת שיש בה עניין של פוססיה נחוץ באמת - מבחינת "הקורפוס" - לא איזה מימוש בלתי-מסוים של הזכות, כפי שנאמר בהגדרות הרשמיות ובדברי הפרשנים כאחד, אלא נחוצה פשוט החזקה במובן הפיזי שבלשון-הדיוטות. מסקנה זו מערערת כמובן את המבנה העיוני של מושג ההחזקה בשיטות אלו מיסודו; אך רק משעמדנו עליה יכולים אנו להמשיך ולעקוב באופן משמעותי אחר דברי הפרשנים בצרפת ובאיטליה גם יחד, כשעל אף תפיסתם העיונית המתוארת לעיל נאלצים הם להימשך אחר דיני ההחזקה בשיטותיהם למעשה, כדי לתאר במיוחד את גדרי ההחזקה של חפץ במובן הפיזי המעורטל כשלעצמו.^לד)

ההחזקה במובן זה יכולה להתחיל באופן "מקורי" או "נגזר" (acquisition originaire ou derivee{רכישה מקורית או נגזרת, _צרפתית}).^לה) ההחזקה "המקורית" צריכה מעשה של תפיסה (apprehension){_אנגלית}. בקשר לכך יש להעיר, כי אף-על-פי שדיברנו קודם על דרישה של יחס חומרי או גופני לחפץ - אין משמע כי היחס הזה מוכרח להתבטא במגע ישיר בין גופו של המחזיק לגופו של החפץ: לשם מעשה של תפיסה מספיק שהחפץ יובא למצב המאפשר לתופס לפעול בגופו החומרי לאלתר ובאופן יחודי. לאחר מכן נמשכת ההחזקה כל זמן שמתקיימת יכולתו של האיש לפעול בגוף באופן יחודי כל אימת שירצה, והיא פוקעת עם ביטול היכולת הזאת דרך-קבע. בקבלת ההחזקה "באופן נגזר" יש להבחין: מעשה של תפיסה כדלעיל נחוץ אם ההחזקה מועברת פשוט על-פי הסכם-מסירה מאיש לרעהו; אם המחזיק נפטר, רואים את ההחזקה כעוברת ממילא ליורשיו - אבל זה רק בתנאי שאמנם משמשת ההחזקה זיקת-קורפוס במסגרת של פוססיה או דטנציה, כי דין ההעברה בירושה אינו מתיחס במישרין להחזקה כשלעצמה, כי אם לפוססיה או לדטנציה בכלל; ושלישית, יכול אדם להיעשות מחזיק-פוססור באמצעות חברו כדטנטור, על-ידי עצם ההסכם עם הלה, אם הדטנטור החזיק כבר בחפץ מקודם (כפוססור) והוא מסכים להחזיק מעתה בשביל חברו (constitutum possesorium).^לו) המשך ההחזקה וסיומה גם במקרה שהושגה "באופן נגזר" הריהם כמו במקרה שהושגה "באופן מקורי".^לז)

מצד שני, אשר לזיקת-קורפוס שבאמת אינה צריכה להחזקה, יש אומרים שלפעמים תוכל להספיק כאן התממשות של טענת-זכות אפילו בלי שום מעשה גופני ישיר או עקיף מצד הפוססור או הדטנטור עצמם. הכוונה היא למקרה שמדובר בטענה לשעבוד המתבטא רק ברשות למנוע מעשים מסוימים באחוזת השכן. במקרה כזה, אם השכן נמנע מלעשות בתחומו את המעשים האסורים, ויש שם "אנימוס" מתאים מצד השכן-שכנגד, מיחסים לאותו שכן ממילא גם את הקורפוס הדרוש לפוססיה.^לח) אם מימוש הטענה זקוק אמנם למעשים חיוביים, נחוץ שמעשים אלה יתקיימו "בתכיפות רגילה, בהפסקות שתהיינה קצרות מספיק כדי לא ליצור פער".^לט)

לג) פלניול וריפר, ג', עמ' 860, 862.

לד) מסקנתנו מערערת את התפיסה העיונית המקובלת, כי מצד אחד מפריכה היא ברוב המקרים את תליית הפוססיה במושג "המימוש של זכות" ומצד שני מראה היא כי אמנם אין בסיס עיוני לחתך בדיני הפוססיה בין "הפוססיה של בעלות" מחד ו"הפוססיה של יתר הזכויות" מאידך - אבל יש מקום לחתך, שנעלם מעיני הפרשנים, בין פוססיה לעניין בעלות או זכויות אחרות, הנבנית על החזקת חפץ, לבין פוססיה לעניין זכויות שאין בהן צד החזקה. נדגיש גם כי במסגרת התפיסה הכללית של פוססיה כזהה ל"מימוש זכות" לא היתה צריכה להיות שום משמעות לגדרי עצם ההחזקה של חפץ במובן הפיזי גרידא. בכיוון הביקורת שהעלינו השווה אוברי ורו, ב', עמ' 124.

לה) את המונחים הללו אין לתרגם במונחים העבריים המקבילים של זכייה "באין שם דעת אחרת מקנה" וזכייה "ביש שם דעת אחרת מקנה" (בבא מציעא י' א' -ב', ור' אנציקלופדיה תלמודית, ערך דעת אחרת מקנה). הטעם הוא שהמונחים הנוכריים בודקים את העניין מבחינת הרציפות של הקניין או ההחזקה בין אדם אחד למשנהו, בעוד שהמונחים העבריים מכוונים לטיב מעשה הזכייה עצמו, אם הוא דו-צדדי או חד-צדדי. בהתאם לכך, זכייה מכוח ירושה נחשבת במונחים הנוכריים כ"זכייה נגזרת", ואילו המונחים העבריים אינם שייכים בזכייה כזאת בכלל. ביחס למונחים הנוכריים השווה גם דרנבורג, א', עמ' 477-478.

לו) אין הפרשנים מקדישים תשומת-לב מיוחדת לעקרון העברת ההחזקה מפוססור אחד למשנהו כשהחפץ מוחזק במישרין על-ידי דטנטור שהוא צד שלישי, אך מזכירים את אפשרות העברת ההחזקה על ידי העברת מסמך המיצג את החפץ: מסיניאו, ב/א, עמ' 205.

לז) מסיניאו, ב/א, עמ' 200 ואילך; אוברי ורו, ב', עמ' 111 ואילך; פלניול וריפר, ג', עמ' 166 ואילך ועמ' 722.

לח) אוברי ורו, ב', עמ' 119.

לט) פלניול וריפר, ג', עמ' 171.

הדף הבא