שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
אנקצרוס, בעמ' 443-444, מבחין בין הצהרות רצון הצריכות קליטה על ידי אדם מסוים (הצד שכנגד) לבין הצהרות רצון שאינן צריכות קליטה, - ובצידן מבחין הוא סוג שלישי, שאמנם אינו צריך קליטה על ידי הצד שכנגד אך זקוק לקליטה על ידי איזו רשות (כגון בית הדין, לגבי הצהרה על הפקרת מקרקעין). הבחנות אלו עשויות לשמש פתיחה נוחה לדיון מקביל בדיני ישראל.
ניתן לומר כי בדיני ישראל נוצרת למעשה הבחנה משולשת דומה, אך רק במה שנוגע למעשים החד צדדיים. המעשים הללו, ראינו שלפעמים מתגלמים הם בעצם גילוי גמירת הדעת, בדומה להצהרת הרצון באירופה - ובמקרה כזה אמנם מוצאים אנו דוגמאות להבחנה המשולשת הנ"ל בפשטות. כך למשל, הפקרת הנכסים הרגילה, או הקדשת הנכסים - גילוי גמירת הדעת המוציא אותן לפועל אינו זקוק לקליטה על ידי שום אדם מסוים (אכן, אם מדברים אנו על "גילוי", ממילא משמע שמישהו צריך לקלוט את הגילוי, אבל הצורך הזה אינו "קונסטיטוטיבי": אמור הוא רק בקליטה על דרך עדות, לשם הבנת המצב במקרה של ספק, או לצורך ראייה במקרה של מחלוקת, אבל מבחינה עקרונית כשאין שאלת ספק או מחלוקת, מועיל הגילוי אף אם למעשה איש לא ראהו ואיש לא שמָעוֹ). לעומת זאת, במעשה המחילה או העברת החוב במעמד שלשתן (שאף על פי שהמעשה הוא חד צדדי, במובן שאין הוא תלוי בהסכמה,רב) מכל מקום מתיחס הוא לצד מסוים או לצדדים מסוימים שכנגד) מתחייב מטבע הדברים שאין גילוי גמירת דעת מועיל אלא על ידי הפניה לצדדים המתאימים שכנגד ועל ידי קליטת הגילוי על ידי אותם הצדדים. ושלישית, במקרה של הפקרת מקרקעין, יש לנו דוגמה, בה נחוצה דווקא קליטת גילוי גמירת הדעת על ידי שלשה נוכחים, כגורם קונסטיטוטיבי, אבל הדברים אינם אמורים באותם צדדים שכנגד והדרישה על כל פנים אינה נוגעת מטבע העניין, אלא באה היא רק כחיזוק צורני, כדי להבטיח את רצינות המעשה ולמנוע מלכתחילה את אפשרות הספק.רג)
מעבר לכך, אף במעשים חד צדדיים שאינם מתקיימים על ידי עצם גילוי גמירת הדעת בלבד, ניתן לומר כי ההבחנה הנידונה עדיין יש לה משמעות. להבהרת מסקנה זו יש להקדים ולציין כי אף במעשים אלה - ולא רק במעשים הדו צדדיים - יש מקום להבחין בין דברי הקניין למעשה הקניין. אכן יתכן פה לפעמים - בדומה למעשים המתקיימים על ידי עצם גילוי גמירת הדעת - שדברי הקניין ומעשה הקניין יתלכדו לאחד; כמו, למשל, במעשה הרגיל של זכייה מן ההפקר, שבאמת נחוץ בו הצירוף של תפיסה ממשית וכוונה מתאימה, אלא שלשם בירור הכוונה אין נדרשים בו דווקא שום "דברים" מיוחדים, ובדרך כלל צריכים אנו ללמוד כאן על הכוונה מתוך עצם מעשה התפיסה.רד) אולם, אף בדוגמה זו של זכייה מן ההפקר, אין הכרח שהדברים והמעשה יתלכדו; יתכן שלהבהרת טיבו של המעשה תבוא כאן הצהרת דברים מפורשתרה) - ובמקרה זה ניתן לומר כי הצהרה זו היא מן הסוג שאינו צריך קליטה קונסטיטוטיבית שחשיבותו היא רק למניעתו של ספק. לעומת זאת, במעשה של העברת חוב בהרשאה, שוב יש לנו דוגמה של מעשה חד צדדי שאינו מתקיים על ידי גילוי גמירת דעת בלבד, כי אם באמצעות ההצגה של כתב הרשאה על ידי המורשה לפני החייברו) - וכתב זה כולל גילוי של גמירת דעת המבהיר את משמעות ההצגה והטעון קליטה קונסטיטוטיבית על ידי המורשה, מצד אחד, ועל ידי החייב מצד שני.
אולם, בשיטות של אירופה, עיקר חשיבות ההבחנה בין הצהרות הרצון הצריכות קליטה לבין ההצהרות שאינן צריכות קליטה היא לאו דוקא בתחום המצומצם הזה שסקרנו, אלא יוצא הוא לשטח הרחב של דיני החוזים. כאן, לפי השיטות של אירופה, יסוד מוסד ענייני הוא, שהחוזה נוצר על ידי מפגש של שני מיני הצהרות רצון: הצהרת רצון של הצעה ליצור חוזה והצהרת רצון של הסכמה, או קבלת ההצעה; הצהרות אלו, מטבע עניינן זקוקות זו לזו לקליטה הדדית, שזה המפגש, או גילום ההסכמה ההדדית, אשר רק באמצעותו נוצר החוזה (בהקבלה למושג של מעשה הקניין בדינינו) ותורת דיני הקליטה ההדדית של הצהרות הרצון החוזיות האלו (בהבדל ממיני הצהרות רצון אחרות, אשר יתכן כי לא תהיינה זקוקות לקליטה) הריהי כאן אפוא יסוד מוסד בדיני היווצרות החוזה.רז)
והנה, גישה זו, המובנת כל כך לכאורה מאליה, באמת לא יכירנה כלל המקום בדיני ישראל. מושגי "ההצעה" ו"הקבלה" אין להם כאן שום משמעות בקשר להיווצרות החוזה, וכך לא רק במה שנוגע לעצם מעשה הקניין (שמטבע ברייתו אין הוא מורכב כלל מהצהרות רצון) אלא גם לא במה שנוגע לדברי הקניין, אשר המשא והמתן בדרך של "הצעה" ו"קבלה" מחויב בהם על כל פנים מטבע עניינם שלהם.
טעם הדבר הוא שבמעשה הקניין החוזי בדיני ישראל אין לדברי הקניין אף פעם משמעות קונסטיטוטיבית ישירה, בדומה למה שיש להם במעשה הקניין החד צדדי (בין כשמתלכדים הם עמו ובין כשנלווים הם עליו). דבר זה, מצידו, נובע מן העובדה שבמעשה החוזי - בהבדל מן המעשה החד צדדי - הרי גם אם משמעות המעשה תלויה בכוונת בעליו, מכל מקום אין ההצהרה או הגילוי של כוונת אחד הצדדים גרידא יכולה להספיק כאן אף פעם לקביעת המשמעות; נחוץ הגילוי דווקא של כוונת כל הצדדים, - ולא רק הגילוי של כוונת כל אחד מהם בנפרד, כי אם הגילוי של כוונת כלם יחד, בהתלכדותה. גילוי מלוכד זה, מטבע הדברים אינו יכול להופיע בדברי הקניין בלבד, אשר מטבעם הם, לעולם יכולים הם להיות רק אוסף של דברים נפרדים, מקבילים (וביחוד, כאשר לעצם הבעת ההסכמה להצעה אין אנו אמורים ליחס משמעות של מעשה קנין הגומר את הענין). הגילוי המלוכד מתקבל אפוא בדיני ישראל על ידי ביצוע מעשה הקנין בהתאם לדברים, ואילו ההצהרות או הגילויים ההדדיים, המרכיבים את הדברים - כל אחד מאלה כשלעצמו - אין להם כאן שום מעמד טכני, באופן שחשוב יהא לדעת אם נחוצה קליטתו על ידי הצד שכנגד או שמספיקה הופעתו בעלמא. אכן, מטבע העניין, כמובן נחוץ כאן מבחינת עובדתית אובייקטיבית, שההצהרות וגילויי הכוונה האחרים אמנם ייקלטו באופן הדדי, ולא יתכן שיספיק רק גילוי הכוונות בעלמא; אולם, דבר זה נחוץ רק מבחינה עובדתית אובייקטיבית, ואין הוא בשום אופן דרישה משפטית טכנית, בדומה למצב באירופה. מבחינה משפטית טכנית לא איכפת לנו בדיני ישראל איך יתפתחו דברי הקניין החוזיים, וחשוב לנו רק שבין כך ובין כך, מכל מקום יהא בהם ללמד על פי הגיון המסיבות, כי מעשה המתיימר להיות מעשה קניין חוזי, על סמך דברים מסוימים שהיו בין הצדדים, אמנם הוא מעשה קניין משמעותי ומכוון על פי אותם הדברים - ובזה מצטמצמת כאן כל התורה המקבילת לתורת "ההצעה" ו"הקבלה" בדיני החוזים הנוכריים.רז-1)
אולם במסגרת ההקבלה הזאת ראוי עוד לציין כמה נקודות במיוחד. האחת היא, שעל אף השוני העקרוני הגדול, הנוצר פה לכאורה, למעשה קטן השוני בהרבה ממה שהוא נראה. הדבר הנוצר בשיטות הנוכריות הריהו למעשה זה, שהצהרת הרצון המתגלמת ב"הצעה", אין לה כשלעצמה שום תוקף של מעשה קניין, או "עסק משפטי": העסק המשפטי נוצר רק על ידי הצהרת הרצון המתגלמת בקבלת ההצעה, או בהסכמה, ורק ה"קבלה" היא אפוא בבחינת הצהרה שאיננה רק הצהרה גרידא, אלא גם מגלמת את מה שמקביל למעשה הקניין בדינינו.רח) לעומת זאת, "ההצעה" הריהי כמין דברי קניין, הנחוצים להבהרת המשמעות ולקביעת התוקף של מעשה הקניין (ההסכמה) - וההבדל הוא רק זה, שדברי הקניין בדיני ישראל הריהם רק דרישה עניינית, בעוד שדרישת "ההצעה" בשיטות הנוכריות הריהי גם דרישה טכנית-פורמלית לקליטת ההצעה על ידי הצד שכנגד ולהתאמה תוכנית בין "הקבלה" ל"הצעה".רט)
נקודה אחרת הראויה כאן לציון מפורש לשם שלמות הדברים, הריהי זו, שמטבע הגישה העברית הוא - כפי שכבר ראינו - שעד להשלמת המשא ומתן על ידי מעשה הקניין, יכולים הצדדים לחזור בהם, על אף כל דברי הקניין מרחיקי הלכת ביותר, שאולי כבר היו ביניהם. לעומת זאת, בשיטות של "הצעה" ו"קבלה" - מאחר ש"הקבלה" היא כאן בבחינת השלמה של "דברי הקנין" ו"מעשה הקניין" כאחד - שוב אין הצדדים יכולים לחזור בהם, משאך הובעה ונקלטה "קבלה" מתאימה (וכך לפחות באותם המקרים שבהם אין השיטה דורשת איזה גורם נוסף לגמירת בעניין, באופן יוצא מן הכלל). אולם לפי העקרון הגלום בגישה זו, הרי עד שלא היתה קבלה מתאימה כראוי - ועל אף כל מיני הדברים שאולי היו כבר בין הצדדים בינתיים - יכולים הצדדים לחזור בהם, ובזה מגיעים אנו לנקודה השלישית.
הנקודה היא בכך, שיש מן השיטות האלו הדוחקות את העקרון ומשתדלות לצמצם או למנוע את אפשרות החזרה אף בטרם השלמת "הקבלה".
בכיוון זה מוצאים אנו קודם כל את הנטייה לפרש, כי לשם הקליטה של הצהרת הרצון על ידי הצד שכנגד אין הכרח דוקא שהלה יתפוס את ההצהרות בשכלו (לפחות, כשאין מדובר בהצהרה בעל פה), אלא מספיק שההצהרה תגיע להישג חושיו, באופן שיהא מסוגל לתפסה. בהתאם לכך, אם למשל הצהיר אדם על הסכמתו להצעת החוזה של חברו במכתב, מקבל החוזה תוקף כבר משעה שהגיע המכתב למציע, ואף בטרם שהאיש קרא את המכתב.רי) יש גם המקדימים וסוברים כי החוזה מקבל תוקף משעה ש"המקבל" ביטא את הסכמתו באופן שתוכל להגיע ולהיקלט על ידי הצד שכנגד, כגון ששלח את המכתב - ואף אם המכתב, למעשה, עדיין לא הגיע.ריא)
אך בכיוון האמור, יותר חשובה מן הנטייה להקדמת שלמות "הקבלה" הריהי הנטייה לצמצם או למנוע את אפשרות החזרה כבר משעת "ההצעה". במישור זה עשויה הבעיה להתעורר כמובן רק במה שנוגע לאפשרות החזרה מצד המציע - לגבי תוקף הצעתו, ש"קבלתה" על ידי הצד שכנגד תוכל להשלימה לחוזה בלי תלות עוד בכל שינוי שעשוי היה לחול בינתיים בדעת בעליה - ויש להבחין כאן בין שני סוגי מסיבות. האפשרות האחת היא שהשינוי חל בטרם שהושלם המעשה על ידי "קבלה", אלא שהשינוי לא הגיע לידי "קליטה" על ידי הצד שכנגד עד שהלה עמד ועשה מעשה שיש בו משום יסוד מספיק ל"קבלה" מצידו (כגון ששיגר מכתב הסכמה). במקרה כזה נראה שהכלל הוא כי השינוי בדעת המציע (ואף אם בינתיים מת או נשתטה) שוב אינו מועיל. האפשרות השנייה היא שהצד שכנגד עדיין לא עשה מעשה שיש בו משום "קבלה". במקרה כזה נוטים בצרפת לדעה שהמציע מכל מקום אינו יכול לחזור בו מן ההצעה - לפחות במשך זמן סביר או במשך הזמן שהמציע עצמו קבע בהצעתו - משעה שהגיעה ההצעה לצד שכנגד.ריב) גם הבג"ב הגרמני (סע' 130) קובע שעל כל פנים אין מות המציע או השתטותו פוגעים בתוקף ההצעה, ולא רק מן השעה שהגיעה ההצעה לצד שכנגד, אלא אף מן השעה שיצאה כדי להגיע אליו. באיטליה, לפי סע' 1329 של ספר החוקים האזרחי, אין המציע יכול לחזור בו במשך הזמן שהוא עצמו קבע בהצעתו, ובמקרה שקבע זמן - אין גם מותו או השתטותו פוגעים בתוקף ההצעה, תוך אותו זמן (וכשהמסיבות אינן מחייבות אחרת).
במדינת ישראל, לפי חוק החוזים (חלק כללי),תשל"ג, סע' 2-5, יכול המציע לחזור בו כל זמן שלא היתה קבלה, אלא אם התנה אחרת, אך על כל פנים פוקעת ההצעה אם לפני קבלתה מת המציע או נפסל.
בדיני ישראל, כל מערכת הבעיות הזאת אין לה מקום.ריג) אולם, לפי מה שראינו, יש בכל זאת גם בדיני ישראל משהו מקביל לסתימת דרך החזרה של המציע, והרי זה בכך שאם פנה אדם לחברו בהצעה לחוזה, באופן שהיה בו כדי להסמיך, על יסוד סביר, את דעתו של הלה, כי המציע מזמינו לפעול בהתאם להצעה ומקבל עליו אחריות לפעולה, הרי משפעל המוזמן בהתאם להצעה, נקשר החוזה בהכרח, אף אם המציע ביקש בינתיים לחזור בו, או שמת או נשתטה - ובלבד שהמוזמן לא ידע ולא היה לו לדעת על כך עד שעמד ופעל.ריד)
רב) אינו תלוי בהסכמה - היינו שמלכתחלה אין לנו לשאול אם הנמחל או הנמחה מסכימים, והמעשה קיים עקרונית אף בלא שום גילוי של הסכמה; אולם פשיטא שאין אדם זוכה במתנה בעל כרחו (ר'תוס' גיטין ע"ה א' ד"ה מכלל) ואם הנמחל או הנמחה מביעים סרוב בהזדמנות הראשונה, ודאי מתבטלת המחילה או העברת החוב למפרע, כדין המזכה את חברו שלא בפניו (בבא בתרא קל"ז ב' - קל"ח א').
בהקשר זה יש גם לומר דבר בענין מי שמקנה לחברו חפץ המוחזק כבר בידיו של הלה, שאף אותו השווינו לעיל למוחל. אצל "מוחל" זה, לכאורה אי אפשר לראות מעשה חד צדדי בשום אופן, אף לא במובן המתורץ כאמור, שהרי כאן הקונה לכאורה איננו זוכה אלא בדיעבד, משמביע הוא את הסכמתו לעסק, ולא לפני כן. אולם באמת יש להבחין בעסק כזה בין דברי הקניין בכללם לבין הרגע שבו משתמע לנו כי המקנה הביע את גמר הסתלקותו מזכויותיו כבעל הבית. הבעה זו כשלעצמה היא בהחלט מחילה מן הסוג הרגיל ומעשה חד צדדי, ואילו העובדה שמשמעותה הקניינית לגבי העסק בכללו תלויה בכך שנדע מראש כי הקונה אמנם מסכים לה ומבקש לקנות באמצעותה - עובדה זו היא חיצונית ומקרית לחלוטין ואינה משנה את מהותה העצמית של ההבעה.
רג) שו"ע חו"מ סי' רע"ג סע' ז'.
רד) ר' בספר על "ההחזקה ודיניה", פרק ג', סע' ט'.
רו) שו"ע חו"מ סי' קכ"ב ואילך.
רז) אנקצרוס, עמ' 448, 487 ואילך; קולין וקפיטן, ב', עמ' 25 ואילך; מסיניאו, א', עמ' 465 ואילך; אנסון, עמ' 18 ואילך. וכך באמת לא רק בשיטות האירופיות: ר' גם במג'לה, סע' 101 ואילך, 433 ואילך.
רז-1) מסקנה זו נשארת נכונה אפילו לגבי עסק כמו הקנאת חפץ למי שכבר מחזיק בו מקודם, על ידי הסכם דברים גרידא: כי למעשה, אפילו בעסק כזה, אין החוזה נוצר על ידי עצם דברי הקניין וההסכמה הגלומה בהם, כי אם על ידי המעשה המיוחד של הסתלקות המקנה מזכויותיו כבעל בית, כפי שראינו לעיל.
רח) השווה סע' 1108 של ספר החוקים האזרחי הצרפתי, התולה את תוקף החוזה רק ב"הסכמת המתחייב", ואינו מזכיר כלל את ההצעה כיסוד מהותי-פנימי בגמירתו של העסק: ר' קולין וקפיטן, ב', עמ' 22-23.
רט) שדרישת הקליטה היא דרישה טכנית-פורמלית לא רק במה שנוגע ל"קבלה", אלא גם במה שנוגע ל"הצעה", מתברר באופן מובהק אצל אנסון, בעמ' 24: פעולה המתאימה לתוכן חוזי מסוים שהוצע אינה קושרת חוזה, אם הפעולה לא נעשתה כלל בידיעת ההצעה (וממילא היא לא יכלה להיחשב אפוא כ"קבלה" או הסכמה). ר' גם מסיניאו, א', עמ' 465, לפיו "קבלה" בלבד אינה מעשה קניין, אם אין היא בבחינת היענות ל"הצעה".
רי) אנקצרוס, עמ' 488-493; מסיניאו, א', עמ' 467.
ריא) קולין וקפיטן, ב', עמ' 30-31; אנסון, עמ' 33-36 (על פי התפיסה שהמציע הסכים לקבלת הצעתו במכתב, ומשנמסר המכתב לדואר רואים אותו כאילו הגיע לידי שלוחו של המציע. השווה שו"ע חו"מ סי' קכ"א).
ריב) קולין וקפיטן, ב', עמ' 27-29.
ריג) כך לפחות בתחום המיוחד של דיני החוזים, שבו אנו עוסקים. מעבר לכך יתכן שבעיות דומות תתעוררנה גם בדיני ישראל: למשל, לגבי הרשאה אפשר לשאול אם מחייבת היא את הנתבע רק משעת הקריאה וההבנה או כבר משעת ההצגה, ואפשר לשאול האם המרשה יכול ליכול לחזור בו כנגד הנתבע אף אחר כל אלה, כל זמן שהנתבע לא פעל למעשה. לא מצאתי תשובה מפורשת על שאלות אלו, אך מעז אני להציע את הסברה שאין ההרשאה מחייבת אלא משעת ההבנה, ומאותה שעה אין המרשה יכול לחזור בו, דומיא דמעמד שלשתן.
ריד) להבהרת העניין יש להדגיש (כפי שעוד נחזור ונברר להלן) כי התקשרות המציע אינה מתבצעת כאן על ידי מעשה הקניין המתגלם כביכול במעשה ההיענות של הצד שכנגד - ובודאי אין היא יכולה להתבצע כך, שהרי בשעת ההיענות יתכן כי אין עוד גמירת דעת של המציע, ואין במעשה ההיענות כדי ללמד על גמירת דעת כזאת. התקשרות המציע מתבצעת על ידי הנאת מהימנותו, שנתקבלה תוך כדי דברי הקנין, ושהיא אמנם מלוּוה היתה בגמירת דעת מצידו והיה בה כדי ללמד על קיום גמירת הדעת. חשיבותו של מעשה ההיענות היא שיש בו כדי ללמד גם על גמירת הדעת של הצד שכנגד, ויתר על כן: חשיבותו היא שמשלים הוא את מעשה הקנין של קבלת הנאת המהימנות והופך אותו אמנם למעשה קנין, בדיעבד ולמפרע.