שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
שעבוד או הקדש לבני ציבור מסוים אינו מוכרח להיות דווקא בנכסים השייכים גם בגופם לבני אותו הציבור, כפי שראינו בנכסי העיר. יתכן שגוף הנכסים יהא שייך לגורם כלשהו - פרטי או ציבורי - ושעם זאת יהא הוא משועבד או מוקדש לטובת פרטים בלתי מוגדרים בזהותם, המהווים ציבור מסוים, כדרך שראינו כי עשוי הוא להיות משועבד או מוקדש לרבים דעלמא, - ולשעבוד מסוג זה מוצאים אנו במקורותינו כמה וכמה דוגמאות. אחדות מהן הזכרנו כבר בסימן זה. עליהן יש להוסיף קודם-כל את מתנות העניים (לקט, שכחה, פאה, פרט ועוללות). נראה לומר שזהו שעבוד של הפקר השדה או הכרם, למיני פירותיהם, לעניים - ונוצר הוא באופן אוטומטי, על-פי דין (כך בכלם, חוץ מן מפאה), או על-ידי הקצאת הבעלים (במקרה של פאה). כשלא נותרו עוד עניים לזכות בהפקר זה, נעשים הפירות הפקר לכל אדם (לרבות בעל השדה בעצמו). החיזוק לשעבוד הוא שאין לאדם זכייה שלא כדין בפירות שהשעבוד מתיחס אליהם, אף-על-פי שמלכתחילה אין כאן לפירות בעלים. אבדו הפירות בידו של אדם שתפסם שלא כדין, הריהו לוקה.עא)
דוגמה אחרת היא בתנאי שהתנה יהושע עם ישראל על כיבושה של הארץ, כי "מעין היוצא בתחילה - בני העיר מסתפקין ממנו".עב) הדברים אמורים במעין היוצא באדמת הפרט בתחומה של עיר מסוימתעג) - ומכוח התנאת יהושע ניתן במקרה כזה שעבוד לכל אחד מבני מעיר, אבל לא לאנשים זרים, כדי לשאוב מן המעין לצרכיהם.
עוד דוגמה היא בחבל הארץ שניתן לבני נפתלי בדרום הכינרת, כדי למשוך שם את רשתותיהם.עד) כאן ודאי הכוונה היא לחבל-ארץ שנמסר לבעלותו הקיבוצית של השבט, אבל לא בבחינת הפקר לפירות, אלא לצורך משיכת הרשתות של הדייגים מבני נפתלי - ואת ההועדה הזאת נראה לפרש כשעבוד המקום מטעם מקיבוץ השבטי לצורך האמור.
דוגמה נוספת שלישית היא בזכות הנשמרת לבני נפתלי לדוג בים כינרת באמצעים חריפים יותר מהמותר לאנשים אחרים, כפי שראינו בהערה נ"ג לעיל. ושוב, דוגמה רביעית היא בזכות הדרך העשויה להימצא לבני עיר מסוימת באשר הם, לפי שו"ע חו"מ סי' קס"ב סע' ב'. נראה כי זכות שכזאת דינה לכל דבר כשעבוד לטובת הרבים דעלמא - בכפוף, כמובן, לשינויים המתחייבים מן הענין (וכגון שבמקום הרשות המינהלית-הממלכתית הממונה על רשות-הרבים, ממונים על דרך העיר ז' טובי העיר).עה)
דוגמה נוספת להקדש לבני ציבור מסויים נמצאת לנו בבית-כנסת שהוקדש על-ידי יחיד לטובת הקהל, כמובא בהגהת הרמ"א על שו"ע או"ח סי׳ קנ"ג סע' ז'. אם ההקדש לא נעשה אגב מתנה, והמקדיש שייר את גוף הבית לעצמו, אין ההקדש ניתן להפקעה אלא בהסכמת המקדיש או באי-כוחו מצד אחד ונציגות הקהל מצד שני.
בית-כנסת עשוי להתהוות לא רק דרך הקדשה של קבע, אלא גם ב"השאלה" של עראי, כשאדם מעמיד את ביתו לרשותם של בני הקהל כבית-כנסת; אך גם במקרה כזה אין הוא רשאי להוציא שום אחד מבני הקהל או אדם אחר שאינו נראה בעיניו, אלא אם לא היתה שם בכלל השאלה כללית, כי אם רק מתן רשות לאנשים בודדים לבוא ולהתפלל בביתו.עו)
עא) פ"א מהל' מתנות עניים.
עב) בבא קמא פ"א ב'.
עג) דוק בדברי רבה בר רב הונא בבבא קמא פ"א ב' .
עד) בבא קמא פ"א ב'.
עה) סמ"ע על שו"ע חו"מ סי' שע"ז ס"ק א'.
עו) שו"ע או"ח סי׳ קנ"ג סע׳ ט"ז והגהת הרמ"א שם, ור' גם בית-יוסף על יו"ד סוף סי׳ רכ"ד. להשלמת המבנה ההשוואתי נציין כאן גם את דינם של בתי-קברות בדיני ישראל. העקרון הוא שקבר אינו אוסר בהנאה את הקרקע, ומשמע שבתי קברות יכולים להימצא בבעלות רגילה כלשהי. אולם, קבר שנכרה ברשות אוסר בהנאה את מקומו, ונמצא כי הקרקע נשארת במקרה כזה כאילו משועבדת לקבר לעולם. הקבר נכרה ברשות כשנכרה הוא מדעת הבעלים, אך יתכן גם שהכרייה תהיה ברשות ובעל-כרחם של הבעלים, והיינו כשהנקבר הוא מת מצווה (כלומר הרוג), כי על-פי תנאי יהושע קונה מת מצווה את מקומו. מצד שני, קשורים הקברות לא רק בעניין של איסור הנאה, אלא גם בענייני טומאה וטהרה; ומאחר שאין אדם רשאי לטמא מקום המשועבד להילוך הרבים, נמצא שאפילו הרשאת הבעלים לקבורה אינה מועילה כדי לאסור את המקום ולשעבדו לקבר, אם משועבד הוא כבר להילוך הרבים בסמוך. במקרה כזה מותר לפנות את הקבר על אף הרשאת הבעלים לכרייתו, והמקום נשאר טהור. (ר׳ עה"ש יו"ד סי׳ שס"ד, וביחוד סע׳ א׳, ח׳-ט׳, י׳ ו-י"ב). דין מיוחד הוא שאם נועד מקום להיכלל בבית קברות משפחתי, ונמכר המקום, יש לבני המשפחה זכות לחזור ולפדותו כדי לקבור בו את קרובם שהיה ראוי להיקבר שם (שו"ע חו"מ סי׳ רי"ז סע׳ ז׳).