ט.ג.

ג. ריכוז זכויות הממון במושג הקניין

נשאר לנו עוד אם-כן לבדוק רק מהם גדרי ההצדקה לריכוז כל זכויות הממון, או הרכוש, במושג הקניין בחפצים לבדו - ולשם כך נפתח בשאלה אחרת: מהו בעצם העניין המשפטי במושג הרכוש ובזכויות הממון בכלל?

ראינו כי בשיטות של אירופה שנויה מהות יחודן של זכויות הרכוש במחלוקת, אלא שמכרעת הדעה כי אלו הן הזכויות שיש להן ערך ממון.^טז) אולם, אילו הן הזכויות שיש להן ערך ממון? על זה, כנדמה, אין לעיון האירופי שום תשובה עקרונית מניחה את הדעת - ומצד שני אין לו גם תשובה על השאלה, כיצד הופך ערך הממון את הזכות לנשוא משפטי מיוחד? כי ערך ממון יש, למשל, לא רק לזכויות, אלא גם לשרות הנעשה תמורת כסף; ומדוע, אם-כן, היכולת לספק את השרות אינה נחשבת כרכוש, אף-על-פי שהבעלות בחפץ - המאפשרת למכרו - היא רכוש?

התשובה מתחילה להתברר כשעוברים אנו להסתכל בדבר מנקודת-הראות של השיטה העברית.

טעות התפיסה האירופית היא, שזו ניגשת אל העניין מלכתחילה מבחינת ערך-החליפין הממוני של הזכות. כי ערך חליפין ממוני - למעשה משמעו רק שיבוץ של נשוא בסולם-העדיפויות של כל מכלול התכליות השונות הרצויות לאדם; וערך-החליפין הממוני של זכות כלשהי אינו אלא שיבוץ התכלית העובדתית של הזכות באותו הסולם. והנה, משנתפסים הדברים על הרקע היסודי הלזה, ממילא באים אנו לערך-החליפין הממוני הנמצא אפילו בתכליות כגון בריאות האדם, חרותו, הנאת יחסים עם קרוביו, הצבעתו בבחירות - או הזכויות המתייחסות לכל אלה; ולא רק כפי שמתאשר, למשל, בעליל בדיני הנזיקין, מצד ההגנה המשפטית על התכלית, אלא גם מצד החישובים היום-יומיים של האדם - או מצד האפשרות, החוקית או הבלתי-חוקית, ממש לסחור בתכליות האמורות, על דרך המסחר בזכויות הרכושיות. מתוך כך מתעוררות השאלות שהזכרנו - מה יחודן של זכויות-הרכוש כנגד שאר תכליות שבעולם, או הזכויות המתייחסות לשאר תכליות שבעולם, אחר שלכלן בעצם יש ערך-חליפין ממוני (ולוּ יהא שלפעמים אמנם אין התכלית עומדת לחליפין-למעשה "בשום הון").

לעומת זאת, השיטה העברית אינה בודקת את הזכויות מבחינת ערך-החליפין שלהן, אלא גישתה היא מלכתחילה עניינית, ובודקת היא את הזכויות מבחינת נשואן או מבחינת תכליתן העובדתית, במישרין. את הבדיקה הזאת יש להבין בצורה התפתחותית. בשלב הראשון מיחדת השיטה העברית מתוך מכלול הזכויות את אותן הזכויות המגלמות את הקניין בחפצים במוחזק ואשר לכל הדעות מיוחדות הן בטיבן מכל מיני הזכויות האחרות. לאחר מכן עוברת היא לתחום היחסים הכלכליים, המתנהלים בין בני אדם באופן הדדי על בסיסו של מודד הממון - וכאן מוצאת היא שאמנם עשוי הממון למדוד את ערכן של תכליות מכל המינים, אלא שעל-כל-פנים אין למדידה זו כשלעצמה משמעות משפטית כלשהי. המשמעות המשפטית מתחילה רק כשיש להבטיח את התכליות - או, נאמר מעכשיו, את הערכים הממוניים - שאדם כבר השיג, או שיש להבטיח לו את הערכים הממוניים הראויים להגיע אליו. כי ההבטחה הזאת עשויה להיעזר אמנם באמצעים מאמצעים שונים, אך אין על-כל-פנים אמצעי בעולם העשוי להבטיח את הערכים (המוחזקים או הראויים) בעין, בודאות מושלמת שאין בה פירצה. מכאן מתעורר הצורך להבטיח לנפגע לפחות ערך ממוני של תחליף, במקרה שהשאיפה להבטיח את הערכים בעינם תיכשל, - והערך הנועד מעצם טיבו לשמש את הצורך הזה הוא ערך הממון בעצמו. בהתאם לכך, הזכויות להבטחת התחליף הממוני של הערכים השונים הריהן זכויות להוצאת ממון מאת הפוגע, או מאת המפר את חובת ההספקה של ערך ממון כלשהו, וזהו בוודאי המקור למושג של "דיני ממונות". אך כאן שוב נתקלת ההתפתחות במכשול בהכרח, משום שלא תמיד ניתן להוציא מן החייב את ממון-התחליף המספיק. והנה, במקום שאמנם חסר לאדם הממון (במובן המדויק) המגיע ממנו, הדרך היחידה להשיג את הממון מידו היא לקחת את החפצים האחרים הקנויים לו ולהחליפם בממון; מלבד החפצים שבממש (ובקניין הניתן להעברה) לא יתואר דבר הנמכר בשוק ושאפשר לקחתו מאדם בעל-כרחו^יז) - ומשמע, במילים אחרות, כי בין אם יימצא לחייב הממון המספיק ובין אם לא, הרי על-כל-פנים אין ערכי-הממון של אדם יכולים להיות מובטחים בתחליף של ממון אלא באמצעותה של זכות לחפצים קנויים של ממש (ובכלל החפצים - הממון עצמו, שאף הוא אינו אלא חפץ ממש). בנקודה זו נקשר הקשר בין "דיני הממונות" לבין "דיני הקניין בחפצים", כי החפצים-הקנויים-בכללם - ולא רק הממון-במצומצם - נמצאים להיות ערך-הממון המיוחד, אשר כל הזכויות המבטחות ערכים של ממון מוכרחות להיות מכוונות סוף-כל-סוף לקראתו; ומתוך כך, שוב, מתגבש הזיהוי בין "דיני הממונות" לבין דיני הקניין בחפצים; שהרי אם הזכויות לממון-בראוי הן בבחינה קניין שבראוי במכלול החפצים הקנויים, ממילא יוצא שגם הקניין בחפצים במוחזק אינו אלא הגשמת-הקניין בערך-הממון המובהק. כל ערכי הממון האחרים, לעומת זאת, מוּצאים מן התמונה לגמרי; משום שגם אם אפשר להעריכם בממון - הרי הזכויות המתייחסות אליהם, כשלעצמם, בהבדל מן הזכויות הבאות להגן עליהם או להבטיח את השגתם, אינן זכויות לממון, ואף לא זכויות באותו ערך-ממון מסוים שבא לידי זיהוי עם מושג הממון בעצמו, - ועל-פי טבע הדברים הורחב מושג הממון רק על הערך הזה, משום שהזכויות המתיחסות אליו עשויות להבטיח ערכים אחרים, ואילו הזכויות המתיחסות לערכים אחרים אינן מובטחות אלא באמצעות הזכויות המתייחסות אל הערך הזה.^יח)

טז) לעיל, פרק ג' סע' א' והערה ב' שם.

יז) דבר אחר שאפשר להכריח את האדם לתיתו, ואשר יש לו ערך בשוק, הריהו לכאורה דבר עבודתו; אך באמת זהו הקושי, שאת העבודה אפשר רק להכריח לתת, אבל אין אפשרות לקחתה בהכרח. את מיקח העבודה יכול החייב תמיד להכשיל, ומטבעה אין היא כשרה אם-כן לשמש בענייננו. - אין צריך לומר שגם זכויות באשר הן אינן יכולות להועיל בענייננו, שהרי הזכויות אינן ערך לעצמן, כי אם רק בגין תכליתן העובדתית, ועדיין רק על ערכים עצמיים שבעובדה אנחנו מדברים פה.

יח) בנקודה זו ראוי לחזור ולתת את הדעת על מעמד אותן זכויות הקניין שאינן ניתנות להעברה. ראינו (לעיל, פרק ו' הערה ג'), שאמנם משמעותן לעניין נכסים או ממון היא פגומה, אלא שעל-כל פנים, מבחינה עקרונית, נחשבות הן כזכויות של ממון - ויש לשאול, על סמך מה? מסתבר כי התשובה היא שגם אם אין הזכויות האלו מרחיבות את כושר אחריותו הממונית של הקונה, הרי על-כל-פנים תוקפן הממוני איננו בטל, כי אם רק מותלה, והרי הן מקיימות אפוא את החפץ בבחינת ממון שבכוח.

הדף הבא