ב.א.

אשר לדינים החיוביים שחלו על מקרקעי "מתרוכה", משותף היה הדבר לשני הסוגים שאין בהם דין הקנאה ושאין התישנות בתביעות להגנתם.^ז)

הדינים המיוחדים של "מתרוכה מחמיה", רובם הוחלפו כבר על-ידי סע' 44 של פקודת הנזיקין,^ז-1) שהכניס את דיני ה-public nuisance [מטרד ציבורי, _אנגלית} האנגליים: "מטרד הרבים הוא איזה פועל בלתי-מותר, או חדלון-מעשה ממלא חובה חוקית, כל מקום שאותו פועל או חדלון-מעשה מסכנים את חייו, בטחונו, בריאותו, רכושו או נוחיותו של הציבור, או מפריעים לציבור מהשתמש באיזו זכות של הרבים. לא תוגש כל תביעה משפטית על מטרד לרבים אלא בידי היועץ המשפטי או בא-כוחו - על צו מניעה, או בידי אדם כלשהו שעמד בנזק ממון על-ידי כך". לפי סע' 68א' (עתה 89) נמנעת ההתיישנות בתביעה לסילוק התקלה (וממילא נמנעת זכות-חזקה לטובת בעליה). דיני public nuisance דחו בפירוש את הסעיפים המקבילים שבמג'לה^ח) אבל מסתבר שגם הדינים המקבילים שבחוק הקרקעות^ט) נדחו מפניהם ממילא, והוא הדין בסע' 1644 של המג'לה, אף-על-פי שאין היא נכלל בתוספת לפקודת הנזיקין. עם זאת, יתכן שעד הביטול בחוק המקרקעין, תשכ"ט, עדיין נותרה משמעות לסע' 1212 של המג'לה במידה שהוא קבע כי כל התערבות ב"מתרוכה מחמיה" - שלא בגדר הרשות הנתונה לרבים - הריהי אסורה לכתחילה אף אם אין בה תקלה למעשה, אלא שבדיעבד אין מסלקים אותה כל זמן שאין בה הפרעה ממשית. כמו-כן נראה כי נשארת משמעות לסע' 1218, שקבע כי "רשאי כל אדם לפתוח לו פתח חדש לתוך דרך הרבים". בסע' 189 של פקודת החוק הפלילי נקבעת התקלה הציבורית כעבירה פלילית; ור' גם סע' 384.

"מתרוכה מורפקה" - אפשר לסכם את דינה לאמור, שתושבי הערים או הכפרים אשר להם הוקצו המקרקעין, רשאי כל אחד מהם להשתמש באותם מקרקעין ולאכול את פירותיהם כדרכם, כגון על-ידי מרעה או חטיבת עצים, ואין אנשים זרים רשאים להשתמש במקרקעין. נעשה במקרקעין שימוש שלא כדין, אם על-ידי זר ואם על-ידי בן-העיר או הכפר, נראה שהיה לכל אחד מבני העיר או הכפר תביעה נגדו, אם סך בני-המקום הזכאים עולה על מאה; אבל אם אין הוא עולה על מאה, לא היתה תביעה לחלק מן התושבים אלא ברשות בית-המשפט (ובלעדי כך צריכים הם לתבוע כלם יחד).^י) "אם הוכח שתושבי כפר אחד חטבו עצים, בלי רשות, בחורשות שהוקצו לתושבי כפר אחר, גובים מהם את ערך העצים החטובים כשהם עומדים, ויחלקוהו בין כל תושבי הכפר אשר להם זכות החטיבה". "בהמותיו של תושב כפר, יהא מספרן אשר יהא, שנהגו לרעות בשדה מרעה שהוקצו לכפר... אין למנוע את ולדותיהן מלרעות גם הם כך. אסור לשום אחד מתושבי הכפר להביא לשדה המרעה בהמות מן החוץ נוסף על אלה שיש לו, אם יהיה בכך משום דוחק לבהמות המקום. אדם שבא לכפר מן החוץ והתנחל בו ובנה לו בית מגורים חדש, יכול להביא מספר בהמות מן החוץ ולרעותן בשדה המרעה של אותו כפר, בתנאי שלא יגרום בכך דוחק ונזק לבהמות הכפר. אדם הקונה את ביתו של אחד מתושבי-הכפר, אין מונעים בעדו לרעות בהמות באותו מספר שהיה לקודמו". נראה שאת היעוד של "מתרוכה מורפקה" לא יכלו בני המקום לשנות, אפילו בהסכמתם הכללית - מלבד אדמות מרעה מסוג "יאילק" או "קישלק" (היינו "מרעה קיץ" או "מרעה חורף"), שבני המקום רשאים היו, על-פי הסכמתם הכללית, להפכם לשדות.^יא)

על-פי סע' 109(4) של פקודת המכרות, יכלו בני המקום לקבל רשיון חינם לחצוב באדמות "מתרוכה מורפקה" שברשותם - לצרכיהם שלהם, ולא למכירה.

בסמיכות לעניני "מתרוכה" יש לציין כי דרכים ציבוריות יכלו גם שלא להיות "מתרוכה" - על-פי פקודת דרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) ועל-פי פקודת דרכים (רחבן והתוויתן). לפי פקודות אלה רשאים שר התחבורה או שר העבודה להפקיע קרקע לצורך סלילתה של דרך או שיפורה, והקרקע נקנית לבעלותו של השר, בשם ממשלת ישראל. כפיפות הקרקע לרשות הרבים לאחר מכן לא היתה מוסדרת, אך משתיסלל הדרך - וכל זמן שתתקיים למעשה - ממילא היא מוגנת על-פי פקודת הנזיקין ופקודת החוק הפלילי בגדרים שראינו לעיל, ולבד מן ההגנה המיוחדת הנקבעת או מתאפשרת גם בפקודות הנידונות ביחס לדרכים הנסללות על-פיהן או ביחס לדרכים ציבוריות בכלל.

לפי חוק המקרקעין, תשכ"ט, סע' 107 ואילך, באים במקום מקרקעי "מתרוכה" - "מקרקעי יעוד". לסוג זה של מקרקעין נכנסים כל המקרקעין השייכים למדינה, ל"קרן הקיימת לישראל", לרשות מקומית, או לתאגיד שנוסד בחוק והמיועדים לתועלת הציבור על פי אחד מחמשת קני המידה האלה: שפת הים ושטחי נמל; מים זורמים וגדותיהם; דרכים ותחנות רכבת; נמלי תעופה; מקרקעין שנקבעו כ"מקרקעי יעוד" בתקנות מיוחדות. מעמדם של "מקרקעי יעוד" אינו משתנה אלא באישור הממשלה או שר שנקבע לכך, וכל זמן שהמעמד לא נשתנה אין התישנות במקרקעין ואין להעביר את הבעלות בהם, להשכירם לתקופה העולה על חמש שנים או לשעבדם באפותיקי, או לשעבוד שכנים אלא גם כן באישור כנ"ל.

אין הוראות בדבר אחריות המדינה או הרשות המקומית לגבי רשות הרבים שבבעלותן; אך בפקודת העיריות ובפקודת המועצות המקומיות יש הוראות בדבר סמכויות הגופים הללו גם בקשר לרשות הרבים, - ולאור פסק-הדין בﬠ"א 144/60 (מדינת ישראל נגד שואﬠי חואטי, פסקי-דין ט"ז, חלק I, עמ' 209) חלה עליהם גם אחריות, בדרך יבוא מן המשפט האנגלי.

ז) חוק הקרקעות מ-1274, סע' 92, 94, 102 ,98 ,96 ,95; מג'לה, סע' 1675.

ז-1) כיום, סע' 42 ו-43 של פקודת הנזיקין (נוסח חדש).

ח) סע׳ 926-928 , 1213-1215.

ט) סע׳ 93-95.

י) ר׳ ע"א 45/40, פל"ר 1940, עמ' 171, ולעומתו ע"א 312/43, פל"ר 1943, עמ' 586 - על-פי הסעיפים 1644-1646 של המג'לה ותקנה 65 מתקנות הדיון האזרחי (כיום תקנה 29).

יא) חוק הקרקעות מ-1274, סע' 91 (על התוספת מ-10 רביעול אוול 1293) 92 ,101,100,97,96; ובענין "יאילק" ו"קישלק" ר' גם פאדל וסטיג, עמ' 33-34.

הדף הבא