שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
מתוך העיון בספרו של מסיניאו נראה שבאיטליה אין לומר שום דבר מיוחד בענייננו מכוח דיני הנזיקין הכלליים (סע' 2043 ואילך של ספר החוקים האזרחי) - אם כי דינים אלה חלים כמובן, ומשלימים את מה שנראה להלן.
בין הסעיפים של ספר החוקים האזרחי החלים על הבעלות הקרקעית, באשר היא, מופיעים הסעיפים הבאים:
843. הבעלים חייבים להרשות את הגישה והמעבר באדמתם, תמיד כשמוּכּר הצורך בכך, כדי לבנות או לתקן כותל או מיתקן אחר השייך לשכן.... אם הגישה גורמת נזק, מגיע פיצוי מתאים....
844. בעל קרקע אינו יכול למנוע את החדרת העשן או החום, את הפצת האדים, את הרעש, את הנדנוד ודברים דומים המתפשטים מאדמת השכן, אם אין הם עוברים את הנסבלות הרגילה, בשים-לב גם למצב המקומות.כו) בהחלת הדין הזה צריכה הרשות השיפוטית לשקול את דרישות הייצור לעומת טעמי הקניין. היא יכולה להתחשב בקדימתו של שימוש מסוים.
מסיניאו מסבירכז) כי החובה לשקול את דרישות הייצור פירושה הוא שבמקרה המתאים חייב השופט להעדיף את דרישות הייצור, אף אם הנזק יעבור את "הנסבלות הרגילה" - ובמקרה של העדפה כזאת יש לו לחייב את השכן המזיק בתשלום הולם לנפגע.כח) מסתבר שפסק-דין המעדיף את דרישות הייצור טעון רישום, ואף יש שרואים בו הטלת שעבוד לסבילת הנזק.כט) אשר לאפשרות להתחשב בקדימתו של שימוש מסוים - הכוונה היא, לפי פירוש מסיניאו, למקרה שמלכתחילה היתה "ההחדרה" נסבלת, אלא שאחר-כך נעשתה בלתי-נסבלת, עקב שינוי שחל בשימוש בחצר הנפגעת. במקרה כזה יכול השופט (אך אינו חייב) להחליט ש"ההחדרה" תימשך, בלי שום פיצוי. מסיניאו מוצא נכון לציין ביחוד, שעל-ידי קבלת המבחן של "הנסבלות הרגילה" דחה המחוקק האיטלקי מבחנים אחרים שעמדו לפניו: השימוש הרגיל, ניצול הזכות לרעה, חובת "השכנות הטובה", מבחן התועלת הציבורית, או התועלת הכלכלית.
בפרק מיוחד, העוסק בהרחקת מתקנים ודין מתקנים שבמצר,ל) מופיעים הדינים הבאים. סע' 872 קובע כי דבר הנעשה בניגוד לדינים אלה יכול השכן לדרוש את סילוקו.
הסעיפים 873-879 קובעים, ראשית, את הנחת-היסוד החרישית כי מי שבא לבנות באדמתו אינו חייב להרחיק את בניינו כלל, אם המגרש הסמוך איננו בנוי. אולם, "בנינים בקרקעות סמוכות זו לזו - אם אין הם מאוחדים או סמוכים - יש להחזיקם בהרחק שלא ימעט משלשה מטרים"; ו"בתקנות מקומיות אפשר לקבוע מרחק גדול יותר".לא) ומשמע שאם הבונה הראשון לא הרחיק את בניינו במלוא המידה, עוברת חובת ההרחקה אל הבונה השני; אולם, אם הבונה הראשון קרב את בניינו למצר כדי פחות ממחצית ההרחק הקבוע, יכול השני להיפטר מחובתו בשלשה אופנים: א) על-ידי שידרוש שכותל הבונה הראשון ייעשה משותף "לכל גבהו או לחלק הגובה", אבל "בתנאי שידרוש את השיתוף לגבי כל הרוחב של רכושו שלו. כדי לקבל את השיתוף צריך הוא לשלם את מחצית ערך הכותל, או חלק הכותל, שנעשה משותף, ואת מחצית ערך הקרקע שהכותל בנוי עליה. כן צריך הוא לבצע את העבודות הדרושות כדי לא להזיק לשכן". אם הכותל איננו עומד במצר ממש, נחוץ לשלם גם בעד רצועת האדמה שבין המצר והכותל, אשר תיתפס על-ידי הבניין השני. על-פי דרישת השני חייב הראשון להודיע, תוך 15 יום, אם מבכר הוא להרחיב את הכותל עד המצר, או להרסו, או למכור את הרצועה המפרידה; ואם בוחר הוא להרחיב או להרוס, חייב הוא לגשת לעבודה תוך ששה חדשים. ב) בעל המגרש השני יכול להשעין את כותלו שלו על הכותל הקיים, בלי לדרוש שיתוף. במקרה זה חייב הוא רק לשלם פיצוי בעד ההשענה. ג) בעל המגרש השני יכול להסמיך את כותלו לכותל הקיים גם בלי להשעינו. במקרה זה אין הוא חייב בשום פיצוי, לבד ממחיר רצועת האדמה אשר יתכן שיצטרך לקנותה כנ"ל. - כותל שאינו משמש כקיר של בניין (כגון גדר) ושאין גבהו עולה על שלשה מטרים, אין מתחשבים בו לצורך חישוב ההרחק בין בניינים. אם כותל כזה עומד במצר, ואין מעברו בניין המקורב אליו פחות משלשה מטרים, אפשר לדרוש שיתוף באותו כותל, כדי לבנות עליו. אין כופים את השיתוף בכותל שהוא רשות הרבים או שיש לו ערך היסטורי, ארכיאולוגי או אמנותי. לכותל כזה אין גם להסמיך בניין. - חובת ההרחקה אינה חלה על בניינים הגובלים בדרך או מגרש שהם רשות הרבים, אך חלים במקרה זה חוקים מיוחדים.
סע' 886 קובע: "כל אחד יכול לכוף את שכנו שישתתף במחצית ההוצאות של בניית כתלים גודרים, שיפרידו בין הבתים, החצרות או הגנים הנמצאים במקומות המגורים. גבהם צריך להיות שלשה מטרים, אם לא נקבע אחרת בתקנות המקומיות או בהסכם". סע' 887: "אם בין שתי קרקעות הנמצאות במקומות המגורים, האחת היא עליונה ואחותה תחתונה, צריך בעל הקרקע העליונה לשאת במלוא ההוצאות של בניית הכותל ותיקונו, מן היסודות ועד גובה אדמתו, ושני הבעלים צריכם להשתתף לגבי כל הגובה הנותר. את הכותל יש לבנות, חציו בשטח הקרקע התחתונה וחציו בשטח הקרקע העליונה". סע' 888: השכן יכול להיפטר מן ההשתתפות בהוצאות הבנייה של הכותל הגודר או המחיצה, בוותרו - בלי זכות לפיצויים - על מחצית השטח שבו יש להקים את הכותל המפריד. במקרה כזה, הכותל הוא קניינו של מי שבנאו, אך נשמרת יכולתו של השכן לעשותו משותף.... בלא החובה לשלם את מחצית ערך הקרקע שעליה נבנה הכותל".
הסעיפים הנותרים של הפרק חוזרים לדיני ההרחקה. סע' 889 קובע: "מי שרוצה לפתוח בארות, מכלים, בורות של שופכין או של זבל, על-יד המצר - ואף אם נמצא בו כותל חוצה - חייב לקיים הרחק של שני מטרים לפחות בין המצר והנקודה הקרובה ביותר של ההקף הפנימי של המתקנים האמורים. בשביל צינורות המים הנקיים או המזוהמים, בשביל צינורות גז וכיו"ב, והסתעפויותיהם, יש לקיים הרחק של מטר אחד לפחות מן המצר. בכל מקרה אין הדברים פוגעים בהוראות התקנות המקומיות". סע' 890: "מי שרוצה לבנות תנורים, אחים, מחסני מלח, אורוות וכיו"ב, או רוצה להניח חומרים לחים או העשויים להתפוצץ או להפריע באופן אחר, או להתקין מכונות העשויות לגרום סכנת נזקים, וזאת על-יד המצר - ואף אם נמצא בו כותל חוצה - חייב לשמור על ההרחק הקבוע בתקנות, ובהעדרו - על המרחק הנחוץ כדי למנוע מן קרקעות הסמוכות כל נזק ליציבות, לבריאות או לבטחון". סע' 891: "מי שרוצה לחפור בורות או תעלות על יד המצר, הרי באין הוראה אחרת בתקנות המקומיות, חייב הוא לקיים הרחק השווה לעומק הבור או התעלה. את המרחק מודדים מן המצר עד פסגת הגדה הגבוהה ביותר, וזו צריכה להיות בעלת שיפוע טבעי או מצוידת במתקנים של תמיכה. אם המצר נמצא בבור משותף או בדרך פרטית, מודדים את המרחק מפסגה לפסגה או מן הפסגה אל הקצה החיצוני של הדרך. סע' 892: "מי שרוצה לנטוע עצים על יד המצר חייב לקיים את המרחקים הקבועים בתקנות, ובהעדרן - במנהגי המקום. אם בתקנות ובמנהגים גם יחד אין הוראות, יש לקיים את המרחקים הבאים: א) שלשה מטרים בשביל העצים בעלי גזע גבוה... (כגון אגוזים, ערמונים, אלונים, ארנים ועוד); ב) מטר וחצי בשביל העצים שגזעם איננו גבוה. נחשבים כעצים כאלה אותם אשר גזעם, מסתעף משמגיע הוא לגובה שאינו עולה על שלשה מטרים; ג) חצי מטר בשביל הגפנים, השיחים, המשוכות החיות, מטעי הפירות שגבהם אינו עולה על שני מטרים וחצי. אולם, המרחק צריך להיות מטר אחד, אם המשוכות הן של סמבוק, של ערמון או של צמחים אחרים אשר גוזמים אותם מעונה לעונה קרוב לגזע; וצריך הוא להיות שני מטרים בשביל משוכות של עצי שיטים. - את המרחק מודדים מקו הגבול עד הבסיס החיצוני של גזע העץ בזמן הנטיעה, או מן הקו עד המקום שבו נעשתה הזריעה. על המרחקים האמורים אין צורך לשמור אם במצר קיים כותל חוצה, פרטי או משותף, בתנאי שהצמחים יישמרו בגובה שאינו עולה על פסגתו של הכותל". סע' 894: "השכן יכול לדרוש כי ייעקרו העצים והמשוכות הניטעים או הצומחים במרחק יותר קטן מן האמור בסעיפים הקודמים".
סע' 896 קובע: "מי שמתפשטים לתחום אדמתו ענפי העצים של השכן יכול בכל עת לכופו שיקוץ את הענפים, והוא עצמו יכול לכרות את השרשים המתפשטים לאדמתו; אולם, בשני המקרים אין דברים אלה פוגעים בתקנות ובמנהגים שבמקום".
הסעיפים 900-907 הם פרק העוסק בהלכות חלונות. סע' 900 מגדיר: "החלונות או הפתחים האחרים היוצאים לאדמת השכן הריהם משני סוגים: luci{תאורה, איטלקית}, הנותנים מעבר לאור ולאויר, אך אינם מאפשרים להשקיף על אדמת השכן; vedute o prospetti{חלון תצפית, איטלקית}, המאפשרים להשקיף ולהסתכל לפנים, למטה או הצידה". החלונות מן הסוג הראשון צריכים להיות מצוידים ברשת, שתספיק כדי להבטיח את השכן מסכנה, ובסריגי מתכת קבועים, שרווחיהם לא יהיו גדולים מ-3 סמ"ר. הגובה של חלונות כאלה צריך להיות לא פחות מ-2 מטרים וחצי בקומת הקרקע ולא פחות מ-2 מטרים בקומות העליונות; ועל-כל-פנים, אם המקום שבו נקרעים החלונות איננו נמוך מפני אדמתו של השכן, אסור שיהיו החלונות נמוכים יותר מאשר 2.50 מ' מעל פני אדמת השכן. חלון השייך לסוג הנידון ושלא נתמלאו בו הדרישות האלה, יכול השכן לדרוש את תיקון המצב. מציאותם של חלונות כאלה, אפילו כדין, אינה מונעת שיידרש שיתוף בכותל שבו הם קרועים ושיושען על הכותל בניין אשר יסתום החלונות. את החלונות מן הסוג השני, הנשקפים אל אדמת השכן לפנים, אין לקרוע אלא בהרחק של מטר וחצי לפחות - ואין נפקא מינה אם חצר השכן סגורה היא או לא, או שהחלונות נשקפים רק אל גג השכן. מרפסות, גגות שטוחים וכו', יש להם דין חלונות מסוג זה; אך מכל-מקום אין צורך לקיים את המרחק אם בין שתי החצרות מפרידה דרך הרבים; חלונות מסוג שני זה, הנשקפים לאדמת השכן רק מן הצד או מלמעלה, יש לשמור בהם על מרחק מיזער של 75 ס"מ בלבד, ומודדים בין הנקודות הקרובות ביותר. כנגד החלונות מן הסוג השני המוחזקים כדין אין לבנות אלא בהרחק של שלשה מטרים לפחות, הן מלפנים הן מן הצדדים; ואם משעינים בניין על הכותל שבו קרועים החלונות כדין, צריך הבניין להיות נמוך ב-3 מ' לפחות מתחתית החלון.
סע' 908 הוא פרק לעצמו וקובע לאמור: "בעל הקרקע חייב לבנות את הגגות באופן שמי הגשמים יזלו לאדמתו הוא, ואין הוא יכול להטותם לאדמת השכן".
סע' 913, הנמצא בין דיני המים, קובע: "הקרקע התחתונה מחויבת לקבל את המים היורדים מן הקרקע העליונה באופן טבעי, בלי התערבות מעשי אדם... אם עקב עבודות של שיפור קרקע מתעורר הצורך בשינוי הזרם הטבעי של המים באחת הקרקעות, מגיע פיצוי לבעל הקרקע אשר השינוי גרם לו נזק".
חוץ מן הדינים הללו נקבעים במדור של "שעבודי השכנים" שעבודים מסוימים אשר השכן יכול לדרוש את יצירתם מכוח החוק. סע' 1032 קובע, שאם אין הצדדים מצליחים להגיע להסכם, נוצר שעבוד כזה על-ידי פסק-דין או - במקרים מיוחדים הקבועים בחוק - על-ידי הרשות המינהלית. עוד קובע הסעיף שהשעבוד מסוג זה איננו נכפה אלא כנגד פיצוי, ועד התשלום יכול קונה המקרקע המשועבד להתנגד למימוש השעבוד.
הסעיפים 1033-1050 קובעים את דין שעבודי-הכפייה הנוגעים למים; והרי תמציתם, עד כמה שנכנסים הם לתחום ענייננו ואינם שייכים לעצם דיני המים. מי שיש לו זכות להשתמש במים, וכן מי שזקוק לניקוזם של מים מיותרים מאדמתו, זכאי לשעבוד להעברתם באדמת השכן (להוציא בתים, חצרות וגנים). לשם ההעברה חייב הקונה לבנות צינור מיוחד לעצמו, אך השכן יכול להתנגד להנחת הצינור החדש אם מציע הוא את השימוש בצינור ישן המספיק לעניין. כדי לקבל את השעבוד צריך המבקש להוכיח שיש בידו לנצל את המים במשך כל הזמן אשר לגביו דורש הוא את שעבוד-ההעברה; שהמים מספיקים לתכלית שלשמה הם נועדים; ושדרך-המעבר המבוקשת היא המתאימה ביותר. הפיצויים בעד שעבוד ההעברה נקבעים בחוק במפורט, תוך התחשבות במסיבות שונות. אם המדובר הוא בניקוז יכולים להתנגד לניקוז אותם האנשים שהיו משתמשים במים שעומדים לסלקם, ואם האינטרסים המנוגדים אינם ניתנים להשלמה על-ידי עבודות מתאימות, שתהיינה כרוכות בחלוקה פרופורציונלית של ההוצאות, קובעת הרשות השיפוטית הוראות להבטחת האינטרס המכריע. בכל מקרה יש להתחשב בדרישות הכלליות של הייצור. אם מאשרים את הניקוז, אפשר לקבוע פיצוי מתאים למתנגדים. בעלי האדמות שמי הניקוז מועברים דרכן רשאים להשתמש במים, בתנאי שלא יזיקו לבעלי האדמות שכבר נהגו להשתמש בהם מקודם, ובתנאי שישתתפו באופן פרופורציונלי בהוצאות.
הסעיפים 1051-1055 עוסקים בשעבוד-כפייה של דרך. כנגד הדינים המקבילים שראינו בצרפת ראוי רק להעיר שבאיטליה, אם ההבלעה נוצרה עקב פיצול, מאשרים את שעבוד-הדרך ללא פיצוי רק במקרה שמקום הדרך פוצל מן המובלעת שלא בתמורה.
סע' 1056 קובע: "כל בעל קרקע חייב לתת מעבר באדמתו לחוטי חשמל, בהתאם לחוקים הנוגעים לעניין". סע' 1057: "כל בעל קרקע חייב גם-כן לתת מעבר מעל אדמתו לכבלים של רכבת אוירית המשמשת לצרכי חקלאות או תעשייה. וכן חייב הוא לסבול באדמתו את המתקנים, המנגנונים וההתעמקויות הנחוצים למטרה זו, בהתאם לחוקים הנוגעים לעניין".
כנגד דיני השכנים יכולים להיווצר גם באיטליה שעבודים הפוכים, כגון שיהא בעל הקרקע רשאי "להחדיר" נזקים העוברים על "הנסבלות הרגילה", או שלא יהא חייב לקיים את ההרחקה הדרושה, או שייפטר משעבוד דרך כפוי.לב)
התביעות לסיום המצרים מופיעות באיטליה מחוץ לדיני השכנים, במסגרת התביעות להגנת הבעלות. התביעות הן שתיים: סע' 950 קובע: "כאשר הגבול בין שתי קרקעות איננו ודאי, יכול כל אחד מן הבעלים לדרוש שייקבע הגבול בדרך משפטית. כל אמצעי של הוכחה מתקבל. באין גורמים אחרים הולך השופט לפי הגבול המותווה במפות של פנקסי המקרקעין". סע' 951: "אם סימני הגבול בין הקרקעות הסמוכות חסרים או אין להכירם עוד, יש זכות לכל אחד מן הבעלי לבקש שיונחו הסימנים, או יוחזרו לקדמותם, בהוצאות משותפות".
כו) אם הדברים עוברים על "הנסבלות הרגילה" אין בעל הקרקע הנפגע מופנה דווקא לדיני הנזיקין הכלליים, אלא נתונה לו גם ה-actio negatoria{פעולת שלילה, לטינית} שראינו בספר על "ההחזקה ודיניה", פרק א', סע' ה', מס' 1, בסמיכות להערה ס"ב . ר' מסיניאו ב/א, עמ' 284 ו-286.
כז) כרך ב/א, עם 284-286.
כח) מסיניאו מדגיש כי התשלום הוא indennizzo{שיפוי, איטלקית}, ולא risarcimento di danno{פיצוי בעד נזיקין, איטלקית} - כלומר פיצוי-מחיר בעד הזכות להזיק, ולא פיצוי-עוון בעד גרימת הנזק שלא כדין.
כט) מסיניאו שולל תפיסה כזאת, בטענה שיש כאן רק הסדר של זכויות-שכנות. ההבחנה נראית לי מפוקפקת למדי.
ל) על דין המתקנים שבמצר ר' בפרק ג' לעיל, סע' ג', מס' 6.
לא) כפי שמציין מסיניאו, בכרך ב/א, עמ' 274, תכלית הדין היא בשמירת הנקיון.
לב) מסיניאו, ב/א, עמ' 284, 278, 287, 473; סע' 895 ו-907 של החוק. מסיניאו מציין שתקנות מיוחדות עשויות לאסור את השעבוד הנגדי, משום תקנת הציבור, כגון טעמי היגיינה. מצידי נראה לי להעיר כי תמה אני על תפיסת הפטור משעבוד-דרך כשעבוד-שכנגד.